יעל ארד בראיון בלעדי: "הנפת דגל ישראל בטקס הפתיחה של האולימפיאדה – משימה לאומית"

ממש היום עולם הספורט מציין 200 ימים בדיוק לפתיחת המשחקים האולימפיים בפריז. בעיר האורות בפרט וברחבי העולם בכלל, ההתרגשות מתחילה להתפשט. יותר מ־11 אלף ספורטאים מ־206 משלחות יגיעו לחגיגה הספורטיבית הגדולה בתבל, שתיערך מ־26 ביולי ועד 11 באוגוסט. גם בישראל מתחילים לספור את הימים למשחקים בבירה הצרפתית, כשנכון להיום 45 ספורטאים וספורטאיות הבטיחו את מקומם על הטיסה. בתום שנה עם מספר שיא של 19 מדליות באליפות העולם ובאליפות אירופה, כולם מצפים בקוצר רוח שתוצת אש המשחקים והתחרויות ייצאו לדרך. רגע לפני הישורת האחרונה, יעל ארד, יושבת ראש הוועד האולימפי בישראל וחברת הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), התפנתה לראיון מיוחד ונרחב ל"ישראל היום". "השנה האחרונה היתה האיכותית ביותר שלנו", מספרת ארד. "אני מאמינה שכדי להגדיר מישהו בתור מועמד למדליה במשחקים האולימפיים, צריך שיביא מדליה באליפות העולם שנה קודם לכן, וזו הסיבה שהשנה הזאת היתה מאוד חשובה. היו לנו 9 מדליות באליפויות עולם שונות, וזה הכניס אותנו לשנה האולימפית בצורה טובה מאוד". מה השתנה בשנה הזאת? "אם מסתכלים על התהליך שעשינו בשנים האחרונות, אפשר לראות נתון אחד מאוד פשוט. לפני טוקיו היו לנו 100 ספורטאים בסגלים האולימפיים, היום יש לנו 168 ספורטאים. לא הקלנו את הקריטריונים, זו קפיצה שעשינו במחזור הזה, וברגע שיש 60 אחוז יותר ספורטאים שנכנסים לסגל, אז זה מגדיל את האיכות. זה לא קורה ביום אחד, זה תהליך של עשור וברמה של מדיניות. בטוקיו זו היתה הנקודה הראשונה שבה קטפנו את הפירות, ואני מאוד מקווה שנמשיך לצאת מזה מחוזקים". אם את צריכה לבחור אחד - מה לדעתך ההישג הספורטיבי הכי גדול בשנה החולפת? "זה קשה, כי היו לנו 4 מדליות זהב באליפויות עולם, אבל אם אני חייבת לבחור, אז הזכייה של ארטיום דולגופיאט, ממש ב־7 באוקטובר, במהלך הטבח הנוראי הזה... עכשיו הוא גם מוכר את המדליה וזו מחווה אנושית מאוד יפה, זה דבר אדיר". לצד זאת, ארד מציינת בגאווה גם את ענבר לניר (ג'ודו), שחר טיבי (שיט) ונבחרת ההתעמלות האמנותית. "האמירה הכי גדולה של השנה הזאת היא שיש לנו 3 אלופות עולם. זה משהו מדהים, כשיש 20 אחוז נשים בספורט הישראלי ויותר מ־50 אחוז חברות במשלחות האולימפיות". הספורטאים מספיק מתוגמלים ביחס להישגים? "חשוב לי להגיד - ההשקעה בספורט הישגי היא מאוד נמוכה. יש מיליארד שקל תקציב למשרד הספורט, אבל רק קצת יותר מ־300 מיליון הולכים לספורט ההישגי, זה מה שהמדינה משקיעה בשנה. רק 1.2 מיליון הולכים לפרויקט LA טאלנט, בתקציב מיוחד שאנחנו משקיעים מכספי הוועד האולימפי הישראלי על וזה הרבה מאוד כסף בהתחשב בזה שהתפקיד שלנו להשקיע בספורטאי הסגל הבוגרים. המדינה משקיעה בתוכנית חשובה של היחידה לספורט הישגי 5.4 מיליון והצורך הוא 25 מיליון, זה העתיד שלנו". רק לאחרונה מיקי זוהר ציין שנה בתפקיד שר הספורט, את חושבת שאכפת לו מהספורט האולימפי? "כן, אני חושבת שאכפת לו, הוא רוצה בהצלחה, הוא גם רואה בהצלחה שלנו – הצלחה שלו. אני מסתכלת על מה שאנחנו צריכים, באנו והצגנו צרכים, אמנם לא קיבלנו אותם במלואם. אנחנו רוצים ללכת יד ביד עם שר הספורט, להכפיל את תקציב הספורט בישראל, להביא עוד תקציבים - כדי שהאגודות לא יחיו מהיד לפה, כדי שנוכל לצמוח". "חשוב להביע פחד" על ההכנות למשחקים האולימפיים בטוקיו לפני 3 שנים העיבה מגיפת הקורונה, אבל הפעם לוועד האולימפי יש אתגר עוד יותר מסובך - זאת, בעקבות מלחמת חרבות ברזל, שגורמת ללא מעט כאבי ראש, החל מהצד הביטחוני ועד הלוגיסטי. איך פגעה המלחמה בספורט האולימפי? "אירועי 7 באוקטובר והמלחמה מאז הם שבר גדול, ואין לי ספק שהספורטאים שלנו מושפעים מזה מוראלית, גם כי זה יוצר מגבלות ברמה הבינלאומית. זו מכה לספורט האולימפי שלנו. "ברמת האבטחה, נאלצנו לעשות דירוג של סדרי עדיפויות, אילו נסיעות צריכים לעשות וכדומה. למשל, ספורטאי הנוער לא יצאו בכלל כרגע לתחרויות בחו"ל ואלה שייצאו בהמשך, יעשו זאת במשלחת מצומצמת". חשבתם לעשות תיאום ציפיות לקראת פריז בעקבות המלחמה? "עוד לא נתנו אף הצהרה על כמות מדליות, במאי ניתן את ההצהרה שלנו. אנחנו נפגענו, המאמנים והספורטאים הם בני אדם, לכולם יש מעגלים של פגיעות וברור שזה משפיע על התפוקה של האנשים בעבודה שלהם, בטח כשהעבודה שלך זה קצה גבול היכולת האנושית. "אני מזהה שיש הרבה ספורטאים שיצאו מהפגיעה המוראלית הזאת. עשינו הרבה פעילויות של תמיכה בקהילה, הספורטאים הלכו לבתי החולים, היו בקטיף, ביקרו מפונים - והדברים האלה עוזרים. כרגע לא מתעסקים בציפיות לפריז". מה באשר לציפיות לגבי טקס הפתיחה? בוודאי נושא מורכב לנוכח המציאות הביטחונית. "אנחנו כאמירה ערכית, כוועד האולימפי, נעשה כל מה שצריך ביחד עם הוועדה המארגנת וגיבוי המדינה כדי להיות בטקס הפתיחה ולהניף את דגל ישראל שם בין 206 המדינות, זו משימה לאומית. אנחנו סומכים שהוועדה המארגנת תעשה את כל ההתאמות בשביל להבטיח שאנחנו נהיה בטקס". אם ספורטאי או ספורטאית היו אומרים לך שהם חוששים לצאת לתחרות כזו או אחרת בגלל המצב, מה היית אומרת? "לדבר זה הדבר הכי חשוב, להביע פחד או דאגה. אנחנו משוחחים עם הספורטאים כל הזמן וזה מאוד טבעי, בהתחלה גם היה כאן בתל אביב פחד לצאת מהבית, פחדו שיש מחבלים. יש לנו את הכלים לתת להם את הביטחון, אבל בסופו של דבר ספורטאי הוא אדם, ואם הוא היה מביע חשש כזה ועם כל הכלים לא היינו מצליחים לשכנע אותו, אז היינו כמובן מכבדים את זה. אבל כרגע המצב הוא הפוך". "חברים ממדינות ערב חיבקו" עשרה ימים לאחר תחילת המלחמה, יעל ארד טסה למומבאי שבהודו, שם נבחרה כחברת הוועד האולימפי הבינלאומי. בכך הפכה מדליסטית הכסף מהמשחקים האולימפיים ברצלונה 1992 בג'ודו ואלופת אירופה לשנת 1993, להיות החברה הישראלית השנייה שנבחרה למעמד היוקרתי, אחרי אלכס גלעדי ז"ל. התאכזבת מכך שתומאס באך, נשיא הוועד האולימפי, לא גינה עד עכשיו את אירועי 7 באוקטובר? "אנחנו מתעסקים הרבה בדיפלומטיה, ואנחנו לומדים בתוך התהליכים האלו את מגבלות הרצון שלנו לעולם מושלם. אנחנו מקבלים גם היום מטריה אדירה מהוועד האולימפי הבינלאומי. יחס בין־אישי, גם חברים שלי ממרוקו, ירדן וכוויית חיבקו אותי, הסתכלו לי בעיניים ואמרו שמצטערים על מה שקרה. "לנו, כאזרחים בישראל, יש את הרצון לראות את הגינוי, את ה'כותרת', אבל בארגונים האלה צריך להפריד בין מה שהם עושים בפומבי לבין מה שקורה מאחורי הקלעים. אני מסתכלת על היחסים האמיתיים, לפני 7 באוקטובר ביטלו את משחקי החוף באינדונזיה כי לא הכניסו את ישראל, ונשיא הוועד הבינלאומי יצר קשר ואמר לי שהם מאחורינו. "גם צריך לזכור שהוועדה המארגנת לפריז הדיחה מתפקידה כשגרירת המשחקים את הכדורסלנית לשעבר אמילי גומיס, אחרי שזו התבטאה נגד ישראל. זה למען יראו וייראו. אבל בסופו של דבר, הניצחון הכי גדול שלנו יהיה לנצח בזירת התחרויות. אנחנו לא יכולים לחנך את כל העולם". למה אנחנו כמעט לא רואים נציגות של המגזר הערבי בספורט האולימפי? "חקרנו לעומק את העניין הזה. זה שילוב של כמה דברים, אין כמעט מתקנים במגזר הערבי, וכשאין מתקנים - אין מאמנים. בשביל שלא יבחרו כדורגל, למשל, אלא ענף אחר, צריך מתקנים. אנחנו, כספורט ישראלי, לא עודדנו אף פעם את החברה הלא־יהודית להיכנס לדבר הזה, אז כשאין תשתית, גם אין הרגל. המעמד הסוציו־אקונומי יותר נמוך, אז איך תהיה נציגות?". "התחלנו פיילוט בחברה הלא־יהודית ברמלה ובלוד בשני ענפים, בטקוואנדו ובטניס שולחן, חיברנו את העיריות לזה. 200 ילדים הגיעו למבחנים, מתוכם נבחרו 25 ילדים שנתנו להם בחינם חוגים. אנחנו מתחילים גם בפרויקט מאוד גדול ברמת הגולן עם העדה הדרוזית. המטרה היא להדליק 'מדורות קטנות' בכל מיני מקומות וליצור המשכיות". את חרדה לעתיד הספורט האולימפי בישראל? במדינה שלא שמה את הספורט בראש מעייניה, כל הישג של ספורטאי יחידני הוא כמעט בגדר "נס ספורטיבי". "ממש לא חרדה. בתקופה שלי היינו סוג של נס. הספורט ההישגי עשה קפיצת מדרגה גדולה ב־30 השנים האחרונות, כשהיום אחרי שאתה מאתר ספורטאי נוער יש כבר מעטפת גדולה מסביב, שעוזרת להצמיח עוד ועוד ספורטאים". "רוצים פוקוס? תצליחו" מוקד עניין משמעותי במשלחת הישראלית לפריז יהיה נבחרת הכדורגל, שהעפילה לטורניר האולימפי לראשונה מאז מונטריאול 1976. הוועד בטח מרוצה שהכדורגל חזר לאולימפיאדה לאחר 48 שנים. "מאוד מרוצה, כיף גדול שיש לנו נבחרת, היה את הבייסבול בטוקיו ועכשיו זה. זה מוסיף איזה נופך מיוחד. אני מאוד אוהבת את העובדה שזו חבורה ישראלית צעירה, שהצליחה להתעלות מעל ומעבר לציפיות, וזה מביא שמחה אדירה, קודם כל לכל מי שעוסק בספורט בישראל ולאוהדים". את לא חושבת שזה יגנוב את הפוקוס מהספורטאים האולימפיים בפריז? "לא, כל אחד צריך לעשות את העבודה שלו. מי שרוצה פוקוס, צריך להצליח, אין קיצורי דרך. יש לנו 9 ספורטאים וספורטאיות שזכו במדליות באליפות העולם, יש כאלה אחרים שמועמדים לגמרים, כל אחד זוכה בתהילת עולם בזכות עבודה קשה". אז מה נראה בפריז אחרי האולימפיאדה המאוד מוצלחת בטוקיו? "בספורט אתה צריך לשבור שיאים ולהיות הכי טוב. אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו משפרים ביצועים והופכים יותר טובים - זו צריכה להיות נקודת המוצא. להגיד כמה ואיך - את זה נעשה באמצע השנה. לא נתחמק מהתחזית הכי אמיתית". איך את מסכמת את התקופה שלך בראש הוועד עד עכשיו? "זה מעמד מאוד מרגש. חלמתי על זה בתור ספורטאית, ואחרי שפרשתי החלטתי שארצה יום אחד לעמוד בראש הפירמידה. אני מאוד נהנית ממה שאנחנו עושים, מאוד גאה בצוות שלנו, שאמנם הוא לא גדול, אבל כל אחד מומחה בתחומו. יש המון אתגרים, מורכבויות כלכליות, מבניות ובזירה הבינלאומית, אבל מצד שני, אני כל יום אומרת תודה שיש לי הזדמנות לעשות דברים יוצאי דופן ולמתוח את עצמי ואת המערכת עד הקצה". מה תאחלי להמשך שנת 2024? מעבר להרבה מדליות, כמובן. "מאחלת לנו כעם שנחזיר לעצמנו שליטה על החיים שלנו. שנחזור לחיים של צמיחה ושגשוג ונתגבר על האבל והעצב שאנחנו חווים. הדבר הכי חשוב כמובן הוא שהחטופים יחזרו ושהמלחמה תסתיים ונחזיר את היציבות במדינה".טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו