גילי כהן תלתה את החליפה באוגוסט לפני שנתיים אחרי 21 מדליות ג'ודו בינלאומיות, כולל מדליית הארד באליפות אירופה וקריירה מוצלחת במיוחד עם שתי הופעות אולימפיות, בריו 2016 ובטוקיו 2020.
אבל לכהן בת ה-32 לא משעמם בפנסיה, ולאחרונה היא מצאה ענף ספורט חדש להתחרות בו – רוגבי. בסוף שבוע זה, היא משתתפת עם נשות הדרים, בטורניר הנשים הראשון לעונה בוינגייט, מתוך שבעה לעונה.
״הגעתי לרוגבי בזכות ירדן מאירסון, אנחנו חברות כבר 20 שנה מהיום בו היינו הבנות היחידות במחנה אימון לג׳ודו", סיפרה כהן בראיון לאתר איגוד הרוגבי. "אז ירדן גייסה אותי להדרים לפני שפרשתי. אבא שלי הוא דרום אפריקאי, אז הכרתי את הענף וידעתי שאהנה. אז אני וירדן, המאמנת מיכל טרבולוס ושחר רייכר האגדי הצלחנו להקים קבוצת נשים והתחלנו לשחק״.
מה אנשים לא יודעים על רוגבי?
״האמת, אנשים לא יודעים כלום. לצערי הענף לא זוכה לתדמית טובה וזה חבל מאוד כי יש בו המון איכויות. הייתי שמחה אם יותר אנשים היו מבינים שלמרות שהוא נראה אלים, בעצם מדובר במשחק מאוד מובנה שהקבוצתיות בו היא ערך עליון. ושעל המגרש יש מקום לכל מיני סוגים של שחקניות ושחקנים – ויכולות שונות יכולות לבוא לידי ביטוי״.
מה יש ברוגבי שאולי חסר בג׳ודו?
״קצת קשה לי להשוות כי ג׳ודו היה המקצוע שלי ורוגבי תחביב. מה שכן – טוב שאין ברוגבי שקילות".
את רק משחקת או גם אוהדת? צפית למשל בגביע העולם שהתקיים לאחרונה?
״כשהייתי קטנה הייתי צופה קצת עם אבא שלי. מאז שהתחלתי לשחק אני צופה יותר. גביע העולם? בטח שצפיתי, חלק בהקרנות עם המועדון. ושמחתי שסייה קוליסי ודרום אפריקה הניפו את הגביע"
איזו ג׳ודוקא היית מעבירה עכשיו לרוגבי?
״בהתחשב בסגל הקצר שיש לנו? כל אחת. אבל אם הייתי צריכה לבחור מישהי, זאת כנראה הייתה תמנע נלסון לוי, שאני בטוחה שתשתלב בקבוצה במהירות. הכינוי שנתתי לה פעם הוא ׳לוויתן קטלן׳, אז היא לגמרי מתאימה למשחק״.
יותר ברצינות, היית חלק מנבחרת ברמה עולמית. יש מצב שנגיע לזה גם ברוגבי?
“כשהתחלתי ג'ודו בגיל ארבע, וגם כשהגעתי לנבחרת בגיל 15, ישראל עדיין לא הייתה נבחרת ג׳ודו ברמה העולמית הגבוהה. בטח לא בנשים. נכון שכבר אז היה מדובר בענף האולימפי המוביל בארץ, אבל בכל זאת, מספר הנשים שהתאמנו היה מאוד מצומצם, לא היו תקציבים וההצלחות היו מעטות ולא בגדר סטנדרט. מה שאני מנסה להגיד הוא שהכל אפשרי. אמנם ראגבי הוא ענף נישתי פה בארץ וההתחלה קשה, אבל זה לא אומר שאי אפשר לפתח את הענף ולהתקדם. ברור שצריך לחלום רחוק, אבל חשוב לשים יעדי ביניים בדרך: הרחבת החשיפה לענף, יצירת תשתית בגילי ילדים ונוער, גיוס שחקנים ושחקניות חדשות, לשפר את רמת האימון, לשדרג מתקנים ועוד ועוד.
ואם ללמוד מהג׳ודו, הדרך היחידה לעשות זאת היא לדרוש 100% מקצוענות מכל מי שיש לו נגיעה בענף. כבר עכשיו כולם וכולן צריכות להתנהל כאילו אנחנו ברמה הגבוהה ביותר: בכל מסירה, בכל החלטה מנהלתית, בכל אימון, בכל משחק, בכל יום. דרישות גבוהות הן לא דבר פשוט, אבל רק ככה אפשר להתקדם״.
ומה המטרות שלך?
״ברמה האישית, נטו ליהנות מהמשחק, מהמועדון, מהחברותא. אם תוך כדי אני יכולה לעזור למועדון ולענף כולו להתפתח, אני שמחה".
