נשים ממכבי, גברים מהפועל: קרב המינים לא חייב להיגמר בתוצאת שוויון

קצת אחרת. אחד הנושאים הרותחים במדינה הוא ההפרדה המגדרית, מהאוטובוס ועד תפילת יום כיפור במרחב הציבורי, מגיוס חיילות לסיירת מטכ"ל ועד רחצה במעיינות.

את ההתעסקות בזה נשאיר למדורים אחרים, ונתמקד בשטח שלנו - חוץ מאשר מקלחות ציבוריות ומגורי בנות בבסיסי צה"ל, אין הרבה מקומות שבהם ההפרדה המגדרית בולטת יותר מאשר בספורט.

אצלנו יש הפרדה ברורה בין גברים לנשים, בין ספורטאים לספורטאיות. ההפרדה מתחילה כבר בשיעורי התעמלות בבית ספר. בנים לפה, בנות לשם.

אם במתמטיקה עושים הקבצות לפי יכולת וציונים, בספורט זה הולך לפי אם אתה עומד או את יושבת כשעושים פיפי, אין קשר ליכולת אתלטית.

אם לומר את האמת, אני חושב שרוב הבנות בכיתה ח' רצו יותר מהר ממני, חוץ מניבי קדישמן, וגם זה כנראה כי היא היתה עם רגל שבורה עד אחרי חופשת פסח.

אז למה יש הפרדה בספורט בין גברים לנשים? אלפי מאמרים ומחקרים נעשו בנושא, לא קראתי את כולם, אבל אני מניח שהמילה פיזיולוגיה חוזרת בהרבה מהם.

בגדול, זה כביכול לא פייר לשים אישה מול גבר כי הם בנויים אחרת. בסדר, אבל זה גם לא פייר לשים נורבגי או קנייתי מול ליפשיץ מירושלים, שוב, כי אנחנו בנויים אחרת. אגב, גם בדרבי התל־אביבי בכדורגל אין באמת שוויון. אז מה, לא ישחקו זה מול זה?

מה עם ספורט שבו הפיזיות לא רלוונטית? נניח שחמט. ידעתם שמתקיימת אליפות העולם לנשים בשחמט? למה? איפה בא לידי ביטוי ההבדל בין גבר לאישה בתחרות הזאת?

דווקא שחמט זה המשחק הכי פמיניסטי בעולם. תחשבו על החוקים: יש מלכה, היא יכולה לעשות הכל, ללכת קדימה, אחורה, באלכסון, היא החזקה, היא שולטת בלוח, היא ביונסה, המלכה.

לעומת זאת, יש את המלך, מה הוא עושה? כלום. הולך צעד קדימה, צעד הצידה, עד שהוא מת ונגמר המשחק. כמו בחיי הנישואים. לפחות בשחמט נשים יכולות להשתתף באליפות העולם יחד עם הגברים.

יש גם מספיק תחרויות ספורט בלי הפרדה מגדרית, כמו רכיבה על סוסים. שם יש שוויון מלא, רוכבים מול רוכבות, סוסים מול סוסות. תוסיפו לזה את הספורט המוטורי, שזה נפלא, כי זה בדיוק המקום שבו השוביניזם תמיד מוביל את הטבלה: נשים על ההגה, נהגים ונהגות מתחרים באופן שווה. הבעיה היחידה היא כמובן בחניה. סתם, נו, אני צוחק.

לפחות בתקשורת הספורט עשו התקדמות מהימים שבהם מרב מיכאלי הקריאה במשחק השבת את התוצאות של המשחקים והמשחקות.

היום יש לנו את מירי נבו, שרון פרי, הפרשנית אושרת עיני ועוד. ועדיין אני מניח (הלוואי שאני טועה), שרוב מי שקוראים עכשיו את הטור הזה לא חוו לידה, והכאב הכי חזק שידעו הוא הפסד בדרבי או בגמר גביע בפנדלים.

כשאנחנו חושבים על ספורטאים גדולים, קופצים לנו לראש ספורטאים גברים - מייקל ג'ורדן, ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו. אבל בישראל הספורטאיות שלנו הן המובילות: אסתר רוט שחמורוב, יעל ארד, ירדן ג'רבי, אבישג סמברג, רז הרשקו ולינוי אשרם, רשימה חלקית בלבד.

מישהו פה שמח או התרגש פחות מניצחון של אחת מהן כי היא אישה? או כי זה ספורט "נשי"? אני בטוח שלא.

בטניס, לדוגמה, העניין במשחקי הנשים לא רחוק מדי מאלה של הגברים. האחיות וויליאמס לא פחות מפורסמות מנובאק ג'וקוביץ'. אבל, אם תחפשו בגוגל "טניסאיות", התוצאה הרביעית שתעלה לכם, אחרי "ישראליות", "דירוג" ו"רוסיות" - היא "טניסאיות יפות".

אני גם זוכר את ימי התהילה של כדורסל הנשים בארץ, אחלה כדורסל עם אלומה גורן, ענת דרייגור, לימור מזרחי, הקרבות הגדולים בין אליצור רמלה לא"ס רמה"ש. האולמות היו מלאים, הרייטינג היה מצוין, הרמה היתה גבוהה. ועכשיו? הכל נעלם.

כך גם בליגות הטובות בעולם. ה־NBA יותר מעניין מה־WNBA. כמה מכם ישימו שעון לארבע בבוקר כדי לקום ולראות את גמר ה־WNBA בין לאס וגאס דזרטס לניו יורק אפלס? וכמה מכם בכלל שמו לב שאין קבוצות כאלה ואני המצאתי אותן?

לפחות כדורגל נשים זוכה להצלחה ברחבי העולם. לא מזמן הסתיים מונדיאל הנשים, ששבר שיאי צפייה ועניין, ומי שצפה ראה שהרמה לא ירדה מהרבה משחקים בליגת העל שלנו.

הן שיחקו ממש כמו הגברים, עד כדי כך שאני חושב שראיתי כמה שחקניות עומדות בחומה בכדור חופשי, עם הידיים כלפי מטה, כדי לשמור על האזור הרגיש. מה שבטוח, אף אחת לא קיבלה צהוב אחרי שהורידה חולצה בחגיגות כיבוש השער.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

אבל אז, ברגע השיא, רגע לפני הנפת הגביע, נשיא ההתאחדות הספרדית לואיס רוביאלס החליט שזה בסדר לנצל את רגע הניצחון ולנשק את השחקנית הספרדייה ג'ניפר הרמוסו על השפתיים. ואולי בגלל זה יש הפרדה מגדרית בספורט. לא בגלל החולשה הפיזית של הנשים, אלא בגלל החולשה המנטלית של הגברים.