פרידה וינגגור בת השלוש נמצאת בטור דה פראנס. אנשים בסביבת קבוצת ג׳מבו-ויסמה אומרים שכשיונאס ויננגור לא רוכב בכבישים הוא משתדל לשחק איתה ומראה אותה בגאווה לכל אדם שמתקרב אליו. בחוגים הכלליים של האופניים מתלוננים לא פעם שהוא דמות שקטה ואולי אפרורית ונעדר כריזמה להבדיל, למשל, מהבחור האמריקני ההוא שפעם חשבנו שזכה שבע פעמים בטור. אז קחו את הכריזמה שלכם ואתם יכולים לאכול אותה בבאגט!
שליח "ישראל היום" עם אוהדים מרחבי העולם בטור דה פראנס
היסטוריה של אופניים נכתבת על ההרים ואתמול כתב וינגגור פרק מפואר בביוגרפיה שלו. הוא התיישב בפלוטון לצד טדאיי פוגאצ'אר - יריבו היחיד עד שלשום - ופשוט חיכה לעלייה האלמותית לקול דה לה לוז. בקבוצת הבורחים היו התפתחויות דרמטיות כשרוכבי הרמה האנושית נאבקים על הניצחון היוקרתי בקשה שבקטעים. בפלוטון, סטטוס קוו.
על ההר פוגאצ'אר נשבר והטור דה פראנס נגמר. הרוכב הדני הגדיל את ההפרש בכחמש דקות, יגן על תוארו הרשמי וייחשב לרוכב הטוב בעולם עד שיוכח אחרת. ורק אז, כשהניצחון בכיס, החל לירות קצת זיקוקים. הוא החל לחלוף על הרוכבים הנושרים מקבוצת הבריחה והחל לשדר מתקפה אפילו על הניצחון בקטע עצמו. תאונה קצרה עם כלי רכב מנעה ממנו את העניין הזה - אבל לענייני ברדק עוד נגיע.
העניין הכי ייחודי בין צופי הטור דה פראנס לשאר אירועי השיא של העולם - ווימבלדון, גמר האלופות וכיוצא באלו - שזה לא הקהל השבע של "טיסה, חדר באינטר-קונטיננטל וזוג כרטיסים על קו האמצע". הטור דה פראנס הוא בחינם. ומי שרואה את החלקים הטובים ביותר - את הטיפוסים שבהם נכתבת ההיסטוריה - הם לא מי ששילמו יותר אלא מי שהתאמצו יותר. מי שהלכו ברגל, או רכבו באופני כביש או הרים, או ישנו באוהלי שטח.
זה כמעט אבסורד: עשרות אלפים פרושים כמעט לכל אורך המסלול אבל המקומות הצפופים ביותר הן הפסגות הגבוהות ביותר. זה נפלא, מרגש, רוח הספורט, אבל עם בעיה קטנה. אוהדים שעבדו כל כך קשה מרגישים שקצת מגיע להם להיות חלק בעסק.
ושם, על הפסגה הפסטורלית, על רקע קרחונים ואגמים - קיבלנו תגרה צרפתית שלא הייתה מביישת בית מרזח פריזאי הגון. הקהל פלש למסלול, ניסה לדחוף רוכבים בעליה, בכוונות טובות כמובן. אוהדים התקוטטו עם אנשי האבטחה ובתוך הבלגן כאמור לווינגגור הייתה תאונה. פאיו בילבאו, הרוכב הבאסקי שסיים שלישי לקח את העניינים בידיים וחבט באוהד.
אגב, אלימות היא לא משהו זר להיסטוריה של הטור. אדי מרקס, גדול הרוכבים, אפילו נאלץ לוותר על השתתפות בגלל חשש מאלימות אוהדים אם ישבור את שיא הזכיות הרצופות של ז׳אק אנקטיל. כמו המדינה הלא פעם נפלאה שמארחת אותו הטור הוא קצת מורכב.
יש עוד הבדל בין אופניים לאירועים אחרים. גם הלא מנצחים השאירו הכל במגרש בנסיון להשיג תהילת עולם כמו וינגגור או פוגאצ'אר או תהילה יומית. כמו פליקס גאל האוסטרי שניצח אתמול.
שעתיים אחרי המירוץ אני מדבר עם ניק שולץ האוסטרלי מקבוצת ישראל פרמייר-טק - חלק מדור אוסטרלי שרק הולך וגדל. מדינה שהייתה אלמונית לרכיבה ברוב המאה העשרים ובטור הנוכחי נמצאת עם 12 רוכבים. "אנחנו הדור שגדל על קיידל אוונס (זוכה הטור ב-2011). זה גרם לנו להאמין והסצינה רק הולכת וגדלה. זה נהדר", הוא אומר לי. את הטור של השנה שעברה סיים במקום ה-22. השנה הצטרף לקבוצה.
בקבוצת ישראל פרמייר-טק חשבו התקפה מהבוקר. ושלושה רוכבים - שולץ, קריסטס ניילנדס הלאטבי, והוגו הול הקנדי היו חזק בתוך עשרים הבורחים למחצית הדרך. ניילנדס נשר ראשון והול אחריו. שולץ החל את העלייה המכריעה בקבוצת המובילים. 8 קילומטרים מהפסגה (הטיפוס כולו היה 28 קילומטרים) הוא נשר מקבוצת הבורחים. הוא סיים במקום ה-23.
ניק, מה בדיוק מרגיש רוכב ברגע השבירה?
"זה שונה. לפעמים אתה מרגיש שנגמרה לך האנרגיה אבל היום זה היה אחרת. לא קרסתי או נשברתי. מצאתי את עצמי עם הרוכבים הטובים בעולם ופשוט לא יכולתי להתמיד איתם".
אז התחושה היא טובה או רעה?
"אני עייף מאוד, אבל התחושה שלי טובה מאוד. אני גאה בעצמי על רכיבה כמו היום. ביום כזה בוודאי אין חרטות. אתה משאיר הכל במסלול ואתה גאה בעצמך".
