לקום מוקדם בבוקר. לרכוב מאות ק"מ.
לא לנצח.
ללכת לישון. לקום מוקדם בבוקר. לרכוב מאות ק"מ.
לא לנצח.
ללכת לישון. לקום מוקדם בבוקר. לרכוב מאות ק"מ.
לא לנצח.
לפני ששאלתי את גיא ניב, הרוכב של ישראל פרמייר טק, מה בער לו לפרוש בגיל 28 מרכיבה מקצוענית, הרצתי לעצמי את סדר היום בראש. מי לא יפרוש מדיל כזה, שבו חוץ מלגמור לעצמך את הגוף ולהפקירו לנזקי מזג האוויר והאספלט - הרבה יתרונות בולטים אין בו?
תוסיפו לכך את העובדה שהישראלים הם האחרונים בשרשרת המזון הכלכלית של הקבוצה ותקבלו מתכון לא משתלם כמעט בשום צורה. חוץ מהאדרנלין. שוין.
אז ניב התיישב להסביר, ובלי חרטות, בלי דמעות, בלי עיגולי מילים ובלי לסבן את גבם של מיליונרים, פשוט אמר את שעל ליבו: "משהו השתנה בי בשנים האחרונות. לא הרגשתי מסופק ומאושר באורח החיים הזה, ולא מספיק טוב לי. לא מספיק כיף לי לקום בבוקר כדי לעשות את העבודה הזאת. נכון שלא כל האנשים אוהבים את המשרד שלהם, אבל אני לא יודע לעשות את זה ב־80 אחוזים. אצלי אלה תמיד היו התשוקה והאהבה, ואחר כך המקצוע.
"ברגע שזה לא שם וסדרי העדיפויות שלי השתנו, בעיקר בשל נסיבות טבעיות של שחיקה ספורטיבית אצלי, וגם בגלל שדברים מסויימים בקבוצה לדעתי צריכים להתנהל אחרת, אז זו ההחלטה".
שכחו את הישראלים מאחור
ניב הוא לא מהרוכבים הגדולים בסבב, כמוהו שאר הסגל הישראלי של פרמייר טק - שלהזכירכם משתמשת בשם המדינה עוד לפני הספונסר המתחלף שמוצמד לה (בשנתיים האחרונות מדובר בחברה קנדית א"ש).
כישראלים, הם אולי אחראים לשמירת המותג הציוני בסבב העולמי, אבל היחס "על השולחן" לו הם זוכים הוא כנראה בין הנמוכים בענף. כסף גדול לא תמצאו שם כאמור, ככה שפרישה של ניב היא תמרור אזהרה עצום עבור מנהלי פרמייר טק. אם אלחנדרו ואלוורדה - רוכב ענק בקנה מידה עולמי - פרש השנה רק בגיל 42 אחרי 15 שנים מצטברות בקבוצת מוביסטאר הספרדית. ככה מתייחסים לסטארים.
"כנראה שהוא רכב בקבוצה גדולה, ובסביבה שהתאימה לו והיתה טובה עבורו", מנתח ניב, "אני הגעתי למקום שבו כששמתי הכל על המאזניים, ראיתי שאני לא מצליח ליהנות וכבר לא מספיק שווה לי".
זו התחושה שאיתה רכבת העונה?
"זה לא נולד אתמול, וזה מלווה אותי מתחילת השנה. הצלחתי לשים בצד חלקים רבים של העונה, ולראייה הטור דה פראנס המוצלח שעשיתי, אבל בסך הכל זה מלווה אותי כבר כל השנה".
"צריך להשתלם בכל התחומים"
יחד עם גיא שגיב, שזינק איתו לג'ירו ב־2018, ניב הוא הישראלי הוותיק בסגל, וכרגע גם המנוסה ביותר במרוצי גרנד טור. כשעומר גולדשטיין נחשף לחולה קוביד ונגרע מהטור דה פראנס האחרון, ניב הוקפץ בדקה ה־90 והחליף אותו בלי בעיה.
בשלוש השנים האחרונות, כשהקבוצה שייכת לדרג העולמי הבכיר ביותר, צורפו אליה כמה רוכבים יקרים ובכירים, בראשם כריס פרום, שהגיע לשקם את הקריירה על חשבון פרמייר טק, ואולי על הדרך גם לפתח רוכב ישראלי מנצח. בשביל ניב זה מאוחר, אבל אולי עבור גולדשטיין וצעירים ממנו זה עוד יעשה טוב.
לא תצטער על ההחלטה?
"אני מאמין שאחיה איתה בשלום, ואם לא, אזכר באותם רגעים שכבר לא נהנתי מהם ולא עשו לי טוב או לא הסבו לי אושר. זה יצבוט בלב, בטח, אבל בגיל 19 עזבתי את סיירת מטכ"ל ואמרו לי שאין עתיד באופניים ומה פתאום אני עוזב, אבל גם באותה נקודת זמן נשארתי נאמן לעצמי".
איך הגיבה הסביבה שלך?
"התגובה הראשונה היתה הלם, לא ידעו מה להגיד לי. אחרי שהסברתי כבר פרגנו, יש הרבה דברים בחיים מעבר לאופניים".
כשהכרנו בג'ירו ב־2018 לא היית אומר את זה.
"זה בדיוק העניין. בעבר ראיתי רכיבה מקצועית כדבר הכי חשוב בחיים. הייתי בן 22, עברו שש שנים. כדי שאשמור על אורח חיים כזה, אין ספק שזה צריך להשתלם בכל התחומים".
זה הזמן הנכון מבחינתך לתלות את הנעליים?
"אני יודע שמבחינה לוגית זה לא הזמן לפרוש. יהיה לי קשה לשחזר בחיים את השיאים שחוויתי באופניים, את זה שום דבר לא יחליף. אבל הטור דה פראנס הוא לא באמת היום־יום שלי. ברגע שהיום־יום לא היה מספיק טוב, שווה ומתגמל בכל ההיבטים - נפשי, כלכלי, רוחני, אישי, חברתי, הכל יחד - אז אין טעם".
גיא ניב מציג: הבחירות
המלון הכי טוב. מרוץ בקוויבק, קנדה. ישנו בטירה ישנה מטורפת בלב העיר. מעולם לא בדקתי כמה עולה שם לילה.
המלון הכי גרוע. רוב המלונות בג'ירו האיטלקי. מגיעים לעיירות נידחות שלא מתאימים אפילו לבתי ספר.
העלייה הכי יפה. מה שעברתי באלפ דואז בטור דה פראנס האחרון הוא בלתי נשכח. נחיל אנשים שזז לפי הקצב שלי, רכבתי בתוך מסיבה גדולה. יש גם את הסטלביו בעיירה ליבניו באיטליה. ואת החרמון, שטח האימונים שלי בשנתיים האחרונות. אני קשור מאוד להר הזה, יש בו משהו מיוחד מאוד.
הירידה הכי מפחידה. מוטירולו, ג'ירו 2019, 4 מעלות, גשם, קור נוראי וערפל. זה לא היה מפחיד כמו החוויה הכי לא נעימה. בטור אוסטריה ירדנו במהירות מטורפת, בסיום הירידה הסתכלנו אחד על השני והבנו שזה היה מוגזם. רכבנו במהירות של שלוש ספרות. אבל מזג האוויר היה טוב.
תחושה ראשונה אחרי הפרישה בג'ירו. תסכול אדיר. ידעתי שאני שווה יותר, אכזבתי את עצמי, אחר כך את הקבוצה ואת הצוות. חצי דקה עברה ואמרתי לעצמי שאני חוזר בשנה הבאה.
לרכב בשאנז אליזה. ב-2020 שמעתי רק את עצמי ואת האופניים מקשקשות כי לא היה קהל בגלל הקוביד. עברו לי המון מחשבות על הקריירה. ב-2022 היו שאגות אדירות ובכל סיבוב זיהיתי את המשפחה שחיכתה שם עם דגלים ואווירה.
החוויה הכי מפתיעה. פתיחת הג'ירו בארץ ב-2018. היו חודשים לפני הזינוק שחשבנו שנרכב מול כבישים ריקים ותהיה פדיחה. הקטע מחיפה לת"א היה לא יאמן. לא מסוגל לעבור בשדרות רוטשילד בת"א בלי לדמיין את עצמי בפלוטון רוכב שם ומקבל תשואות.
מה לא הספקת. להגיע לאולימפיאדה ולנצח שלב בגרנד טור. אלה שני חלומות שיש לכל רוכב צעיר. האמנתי שזה יקרה. שלב 12 בג'ירו היה קרוב, אבל הייתי שווה הרבה יותר מזה.
הרוכב הכי מעצבן בעולם. אלברטו בטיול. באופן כללי האיטלקים בטוחים שהענף שייך להם וכל השאר תפאורה עבורם. הם מסתכלים עליך בקרבות מיקום במבט של 'מה אתה חושב שאתה עושה?'
הרוכב הכי כיף בעולם. בן הרמנס. אהבתי להתחרות איתו, הוא היה מוביל שהיה כיף לעבוד איתו ותמיד העריך את המאמץ שעשיתי בשבילו.
כריס פרום. לא התחריתי איתו הרבה, אבל היה תענוג לרכב איתו. קריאת המירוץ שלו פנומנלית. הוא מעביר הוראות טקטיות בקשר ברמה הכי גבוהה שנתקלתי.
ההחלטה הכי גרועה. אחד משלבי הוואלטה, ידעתי שהבריחה תנצח את הקטע והסיום מתאים לי. חשבתי שייקח להם יותר זמן לצאת והם פתחו פער כבר בהתקפה הראשונה ונעלמו לי.
בעוד חמש שנים אני ב. מקום שטוב ומאושר לי בו בחיים. הפוקוס בחיים מאוד אגואיסטי בחיים של רוכב אופניים, אז לפרק הבא ארצה יותר לתת מעצמי. מעניין אותי עולם האימון המנטלי ועבודה עם ספורטאים. אבל אולי זה יהיה במקום אחר שאני לא יכול לדמיין כרגע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
