1. בקטע ה-12 בטור דה פראנס פשוט לא הרגשתי כאב ברגליים. העלייה לאלפ דואז זו חוויה שלא אשכח כל החיים. אי אפשר לייצר אווירה כזאת בשום מקום אחר ובאמת שלא יכולתי להוריד את החיוך מהפנים לאורך כל העלייה. הייתה שם כמות קהל לא נתפסת.
היו רגעים שהסתכלתי קדימה ואמרתי לעצמי "אני אמור איכשהו לרכב לתוך נחיל האנשים הזה? הם יזוזו?" המטרה הייתה לרכב בתוך מסיבה שלא נגמרת לאורך עלייה ארוכה ואכזרית, כשברקע אני חושב על עצמי שם לפני 15 שנה בתור ילד. זה באמת היה יום מיוחד עבורי.
2. אם בעבר היה אפשר להגיד שניצחונות בקטעים בטור זה עניין של מסורת, ושל ניסיון ברגליים - היום אנחנו רואים שהדור הצעיר של הרוכבים מכתיב את הטון, ומנצח את המרוצים הגדולים. צריך להגיד את האמת - בפלטון המקצועני יש פחות או יותר 10-20 רוכבים דומיננטיים ששולטים במרוצים, ובגדול רוב הניצחונות מתחלקים ביניהם. הם פשוט ברמה אחרת משאר רוכבי הפלטון.
3. הבריחה של כריס פרום בקטע ה-12 הייתה התוכנית המוקדמת שלנו. בשיחה הטקטית של אותו שלב נאמר בפירוש שאנחנו צריכים שפרום, מייק וודס ויקוב פוגלסאנג יהיו חלק מהבריחה ושאסור להפסיק להתקיף עד שזה קורה. יצאה בריחה של 6 רוכבים, ולא היינו שם. הרוכבים של ימבו ויסמה ניסו "לשחרר" אותם, ואפילו היה זמן שהם הצליחו ממש לחסום את הכביש.
ידעתי שאסור לתת לזה לקרות ומצאתי "פירצה" בקידמת הפלטון שאיפשרה לי לתקוף קדימה, ולפתוח מחדש את הקרב על הבריחה. מי שעקב אחרי השלב יכול היה לראות את זה בלייב. זה הוריד את הפער מקבוצת הבריחה שהייתה מקדימה, ואיפשר לפרומי להתקיף אחרי זה ולגשר אליהם.
כריס היה אסיר תודה כלפיי כשנפגשנו בערב במלון. הוא הודה לי, ואמר שבלי המהלך הזה הוא לא היה יכול להגיע לבריחה באותו שלב. זה כיף גדול לדעת שיש לי חלק בתוצאה הכי גדולה שלו מאז הפציעה. ראיתי אותו בשנה וחצי האחרונה במקומות הכי נמוכים שלו, אבל גם ראיתי מקצוען ואלוף אמיתי, אדם סופר עקשן שעובד קשה ורוצה ממש לחזור לרמות הגבוהות. זה מגיע לו כל כך, ואני שמח בשבילו מאוד.
4. קרבות ה-GC משפיעים על כולם, בעיקר מהבחינה של איך יתפתח השלב, והאם לבריחה יהיה סיכוי להגיע לקרב על הניצחון באותו שלב או לא, אז כמובן שכל הרוכבים מתעניינים במה שקורה בדירוג הכללי.
5. יש טראש טוק בפלטון, אבל באופן יחסי לענפים אחרים הרבה פחות. בסופו של דבר יש הרבה חוקים לא כתובים של כבוד אחד כלפי השני, ושמירה אחד על השני. אנחנו רוכבים צפוף וצמוד אחד לשני במהירויות לא הגיוניות, כל טעות של מישהו יכולה להוביל להתרסקות המונית שתפגע בכולם - ככה שמנסים לשמור על אווירה הוגנת וכבוד בתוך הפלטון.
כמובן שלקראת הרגעים המכריעים בכל שלב "אין חברים", וקרבות המיקום הם אכזריים ומלאי בעצבים וצעקות. זה חלק מהספורט הזה, וכל עוד זה קורה ברמת הסיכון הסבירה והמקובלת, אז זה לגיטימי.
6. אני קצת מופתע, ובעיקר מתרגש ממש מכמויות הישראלים שאני פוגש בדרך. זה באמת לא מובן מאליו עבורי, וכל מילה בעברית שאני שומע או דגל ישראל שאני רואה מחממים לי את הלב. זה אדיר וכיף אמיתי. כשאני עובר לידם בעליות, כשהמהירות איטית יחסית, אני משתדל לנופף ולחייך או להושיט להם את בקבוק השתייה שלי בתור מזכרת.
7. התוכנית להמשך פשוטה: נמשיך בטקטיקה האגרסיבית וננסה למקם רוכבים בקבוצות הבריחה של כל שלב שבו אנחנו מאמינים שיש סיכוי שהבורחים יוכלו לנצח את השלב.
באופן אישי אחרי ימים מוצלחים מאד באלפיים, אני מאוד מחכה לימים בהרי הפירנאיים, כשהמטרה שלי שם תהיה כניסה נוספת לעוד יום בבריחה, בשאיפה בבריחה שמגיעה לפיניש לפני הפלטון ואז אוכל להילחם על להשיג תוצאה יפה בשלב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו