פגשתי לפני יותר מעשור את אטילה מאנדי, עורך דין יהודי מבודפשט, בנו של גיולה מאנדי, מאמנה של "נבחרת הפלא" ההונגרית - הארניצ׳פט - בשנות ה-50 ונבחרת ישראל בשנות ה-60.
מאנדי הבן סיפר לי את הסיפור הבא: כשהיה בקבוצת הילדים של מ.ט.ק הגיע יום אחד אביו לאימון. ההתרגשות מביקור מאמן הנבחרת הייתה עצומה. אביו צפה באימון כ-20 דקות ואז קרא לו הצידה: "או שאתה עוזב את הכדורגל או שאתה משנה שם משפחה. איש בשם מאנדי לא ישחק כדורגל כל כך בינוני". הבן סיפר זאת בחיוך גדול בגאווה על אבא אגדי.
פרסמתי את הסיפור בכתבה במגזין "שם המשחק" על המשפחה - האב, הבן והאם ניצלו בשואה בזכות אוהד כדורגל מקרב הנאצים ההונגרים. מה אגיד לכם? קוראי הישראלים הזדעזעו מהיחס הזה של אב לילדו. שאינו מעודד אותו ואומר לו שהוא הכי בעולם. זה לא עומד בשום קנה מידה של החינוך המודרני. יהודים הונגרים ששומעים את הסיפור צוחקים. הם מכירים את זה.
אז תהיה דעתכם על גידול ילדים אשר תהיה - הנה הסטטיסטיקה: אחרי המשחקים האולימפיים האחרונים המוצלחים יש לישראל שלוש מדליות זהב.
ליהודי הונגריה - כ-600 אלף לפני השואה וכ-80 אלף כיום - יש יותר מ-50 מדליות כאלו. אצלם "הילד אוהב לשחק" או "סגן אלוף אירופה" זה ציון "לא עובר", בדומה יש ליהודי הונגריה גם יותר פרסי נובל ואוסקר מאשר למדינת ישראל. אלו תמיד הסטנדרטים.
בהצלחה הזו עוסקת תערוכה שהושקה לפני שבוע ליד האיצטדיון הלאומי בבודפשט. את התערוכה יזם ואצר עדי רובינשטיין - שגם כותב במדור הספורט הזה. נכללים בה כ-15 יהודים מגדולי הספורט ההונגרי והעולמי ולצידם הכדורגלנים ההונגרים - אישטוואן פישונט, סטפן שאלוי ואחרים - שהועילו כל כך לכדורגל הישראלי בשנות ה-90. רובינשטיין הציע את התערוכה למשרד החוץ ולשגריר ישראל בהונגריה יעקב הדס. שגרירות הונגריה בישראל אמרה כן.
מי בתערוכה?
אגנש קלטי, זוכת פרס ישראל, וההונגריה המעוטרת ביותר במשחקים האולימפיים (10 מדליות, 5 מזהב), כמובן שם. היא גם זכתה להיות בפתיחה בגיל 101. בלה גוטמן, מנג'ר בנפיקה האגדית. לילי קרונברגר, ארבע פעמים אלופת העולם בהחלקה אמנותית. אלפרד האיוש, האלוף האולימפי הראשון בשחיה - עשרות רחובות, בתי ספר ובריכות ברחבי הונגריה קרואים על שמו.
אבל אם אתם רוצים לדעת משהו על עוצמת הספורט היהודי-הונגרי - שימו לב מי לא שם: שחקני הכדורמים המעוטרים בהיסטוריה - ואולי גם הטובים אי פעם— גיורגי קרפטי ודז׳ו גיארמטי. יינו פוקס זוכה ארבע מדליות זהב אולימפיות בחרב. או אלופת הרולאן גארוס ז׳וז׳ה קורמוצ׳י. הרף גבוה מאד.
חלקם הביאו שינויים דרמטיים לספורט העולמי. קרונברגר הייתה הראשונה להתאים צלילי מוסיקה לתרגיל החלקה (היא פשוט שאלה את התזמורת ביציע מה היא מתכוונת לנגן). גוטמן ומאנדי שלחו קדימה את המגינים באגפים והפיצו את בשורת ה2-4-4 בעולם. אווה סקיי השיקה את סגנון הפרפר - שכשזכתה במשחקים האולימפיים עדיין היה מותר במשחי החזה.
לעתים הם חלק מהטרגדיה ההיסטורית שהיא הונגריה והיהודים. כשאטילה פטשאואר, הסייף הפופולארי של דורו, וחביבן של הרבה מנשות בודפשט, עמד על דוכן המנצחים האולימפי עם הנבחרת ההונגרית ב-1928 ו-1932 בוודאי לא העלה על דעתו את אפשרות מותו כעובד כפיה של הצבא ההונגרי בשואה.
צ׳יבי בראון היה גיבור ספרי ילדים בהונגריה, הסופר בלה סנש (אביה של חנה) ביסס על דמותו דמות של ילד יהודי שמשתלב בחברה ההונגרית ומביס את האנטישמיות. גם הוא ימות באותם גדודי עבודה.
אבל כשעושים חשבונות היסטוריים צריך לזכור גם את אישטוון טוט: מאמנה הלא-יהודי של פרנצוווארוש שהציל הרבה אנשי כדורגל יהודים ושילם על כך בחייו אחרי שהוסגר על ידי מלשינים.
ואם למישהו היה צורך בחשיבות התערוכה לציבור ההונגרי, חלק ממגמה אמיתית בהונגריה העכשווית לכבד מורשת יהודית, הוא יכול למצוא זאת באתרים של הימין הקיצוני. היא כבר כונתה: "תערוכה של מדינת הטרור" וגם "פגיעה בהונגריה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו