אל תצחקו עלי, אבל הפעם עולים למונדיאל. אני אומר לכם שהפעם זה קורה. כן, אני יודע שבפעם האחרונה שעלינו למונדיאל זה היה לפני שנולדתי, ואני כבר בגיל שצעירים קמים לכבודי ברכבת, ואני בעצמי קם לפיפי באמצע הלילה.
אני אגיד לכם למה הפעם נעלה - בזכות המאמן רן בן שמעון. שנים הלכנו בנבחרת על מאמנים מצליחים, מאמנים זוללי תארים - אברהם גרנט, שלמה שרף, אלי גוטמן, אלישע לוי, דרור קשטן ז"ל. כולם מאמנים מצליחים שלקחו אליפויות. לעומת זאת, בן שמעון מאמן לא מצליח. בכלל, רוב הקריירה שלו כמאמן הוא לא היה בצמרת.
אלי דסה מדבר אחרי המשחק מול אסטוניה / ליאב נחמני
האמת, הוא לקח אליפות מדהימה, אבל עם קריית שמונה. והוא עשה נפלאות, אבל זה היה עם מ.ס. אשדוד. וזו הנקודה - בן שמעון מאמן שמצליח עם קבוצות קטנות. בגדולות הוא נכשל. ובינינו, מה יותר מגדיר את נבחרת ישראל מנבחרת קטנה? עם נבחרת אנגליה לדוגמא, רן בן שמעון היה נכשל. אבל עם נבחרת ישראל מול אריות אירופה, הוא יוביל אותנו למונדיאל.
יש לנו יתרון ביתיות
למה הפעם עולים? בזכות דניאל פרץ. אתם קולטים שבשער של נבחרת ישראל עומד שוער מבאיירן מינכן? וכנראה שהוא בכושר שיא - הוא ספג כל העונה רק 7 שערים בכל המסגרות. ומה זה משנה כמה משחקים הוא שיחק?
ואל תאמינו למה שכולם אומרים. יש לנו יתרון ביתיות על הנבחרות הגדולות. נכון, אנחנו לא מארחים בישראל מול קהל של ארבעים אלף צופים, אבל השחקנים של איטליה, גרמניה או נורבגיה, שיחקו כבר מול קהל עוין בברנבאו, באנפילד, בסאן סירו. מה זה בשבילם סמי עופר?
לעומת זאת, האם הם מסוגלים להתמודד עם איצטדיון ריק? בלי מוטיבציה, אווירה רדומה, כששומעים כל צעקה של המאמן? הרבה פחות. השחקנים שלנו מתורגלים לשחק מול איצטדיון ריק. לא רק בגלל המלחמה, יש לנו בליגה את חדרה, קריית שמונה, מכבי פתח תקווה.
בית קשה?
אני אגיד לכם למה הפעם נעלה. עזבו מה אומרים לכם, בית קשה מה קשה, יריבה אחת תהיה איטליה או גרמניה, אחת מהם תסיים במקום הראשון, ואז יש לנו בבית גם את מולדובה ואסטוניה, שאנחנו לא הרבה יותר טובים מהן, אבל נהיה מעליהן בטבלה.
ואחרונה חביבה נורבגיה. אנחנו או הם נהיה במקום השני, שממנו עולים לפלייאוף. ונבחרת נורבגיה היא נבחרת חזקה. שלא תתבלבלו, מאוד חזקה. יש להם את ארלינג האלנד ממנצ'סטר סיטי, את מרטין אודגור מארסנל ואת אלכסנדר סורלות' מאתלטיקו מדריד. אבל בדומה לנבחרת ישראל, גם נורבגיה לא עלו למונדיאל 25 שנה. שבסקנדינבית זה הרבה זמן.
יש פה קרב בין שתי לוזריות נצחיות ובואו נגיד שאנחנו יותר לוזרים מהם, לכן, אנחנו נסיים במקום השני. אחרי זה, כמובן, יש עוד שני שלבים של פלייאוף. אבל בזה נטפל יותר מאוחר.
והסיבה המרכזית שאנחנו נעלה למונדיאל הפעם היא שאם יש משהו שאנחנו יודעים על הנבחרת שלנו, זה שהיא אף פעם לא עומדת בציפיות, מימי אורי מלמיליאן ורוני רוזנטל, דרך אייל ברקוביץ' וחיים רביבו, אנחנו פשוט לא עומדים בציפיות. והפעם, הפעם כולם מצפים שלא נעלה. וגם בציפייה הזאת, כרגיל, לא נעמוד.
