חודש וחצי אחרי הטרייד שהדהים את עולם הכדורסל כולו, נותר לקבוע בבירור שדאלאס מאבריקס לא יזכו באליפות NBA השנה, וגם לא בשנה הבאה, לפחות.
עושה רושם שהקונספציה של ניקו האריסון - הג'נרל מנג'ר של המאבס - win now, קרסה לתוך החור השחור של ההיגיון הפנימי שלה עם הפציעה מסיימת העונה של אנתוני דייוויס, עם הקרע ברצועה הצולבת של קיירי אירווינג, עם הפציעה מסיימת העונה של דניאל גאפורד, של דריק לייבלי, של דנטה אקסום ושל כל שחקן חמישייה אחר עם דופק בסגל של דאלאס.
הטרייד הזה, עושה רושם, ירדוף את דאלאס עוד שנים רבות צפונה.
אבל נניח למאבס. מצבם באמת מעורר רחמים. מה עם הלייקרס? האם הם הפכו למועמדים ריאליים להתמודדות על התואר השנה? ובכן, בשלוש מילים: האפשרות הזאת קיימת. ובשש מילים: האפשרות הזאת קיימת, אבל זה לא יקרה.
נכון, לוקה דונצ'יץ' חזר בשבועיים האחרונים לכושר משחק. החלודה ירדה כמעט לגמרי. הג'אמפ שוט משלוש חזר כמעט לגמרי. הסוואגר חזר לגמרי. ואפילו הוויכוחים הבלתי פוסקים עם השופטים חזרו לגמרי.
לוקה, נדמה, מרגיש מאד בנוח בסגול ובצהוב. לברון ג'יימס, רובוט הכדורסל המפלצתי, מצא שבב חדש בגוף הממוחשב שלו ומתעתד, עושה רושם, לעשות טום בריידי, ועל הדרך להציב שיאים אישיים שלא יישברו לעולם.
אוסטין ריבס ממשיך במגמת השיפור, וגרף העלייה שלו לרמת אולסטאר איתן ויציב. רוי האצ'ימורה נראה כמו שחקן כנף טוב בקבוצה טובה, והרוקי דאלטון קנקט מסתמן להיות גניבה אמיתית בדראפט. ג'יי.ג'יי רדיק מפתיע ומוכיח שהוא מאמן טוב יותר מפרשן, ואולי אפילו מהשחקן שהיה. המועדון התמלא חיים ואנרגיה חדשה, האוהדים מלאי תשוקה ויהירות (כפי הנהוג ביציעי הקריפטו) והעניין במועדון הפאר שובר שיאים שלא נראו מזה כמה שנים טובות.
הכל (לא) טוב
אז הכל טוב, לא? ובכן: יש לנו, בכל זאת, מספר בעיות מהותיות. ראשית: הגנה. ואני מדבר על הגנה של פלייאוף, לא של עונה סדירה. כי בפלייאוף הלייקרס צפויים למצוא את עצמם עם הרכב שלא מסוגל באמת לתת מאצ'-אפ הגנתי לאף אחת מאריות המערב.
לוקה הוא חור שחור בהגנה - תמיד היה; לברון מעולם לא הצליח לעלות קומה הגנתית באמת בפלייאוף; אוסטין ריבס לא מסוגל לשמור על גארד מוביל בקבוצת על; האצ'ימורה הוא שומר בינוני ותו לא; ומי שחושב שג'קסון הייז ואלכס לן מהווים מענה בצבע לניקולה יוקיץ', רודי גובר/נאז ריד והמפלצת בעלת חמישה הראשים מאוקלהומה, לא צפה בשניים משחקים כדורסל.
מי ישמור בלייקרס על אנתוני אדוארדס, סטף קרי, שיי גילג'ס-אלכסנדר, או אפילו על ג'מאל מארי שבעה משחקים? גייב וינסנט? תשובה לא טובה.
שם זה מתחיל, ושם זה נגמר: ביכולת של הלייקרס לנצח משחקים שיגיעו למאתיים נקודות בקושי. להגן על הטבעת ברבע הרביעי מול קבוצות שייתקפו אותן בצבע ללא רחם, ולכסות על החורים שייצרו לוקה וריבס. זה אינו תסריט ריאלי.
סדרות לא מנצחים עם התקפה
ללייקרס יש אמנם כוח אש מרשים מאוד בהתקפה, אבל סדרות פלייאוף לא מנצחים בהתקפה. מנצחים אותן בהגנה. שלא לדבר על פציעה לאחד מהשלושה - אפילו לשבוע - אנחנו רואים את מאזן הלייקרס בשבוע וחצי בלי לברון: ארבעה הפסדים וניצחון אחד.
סגל עמוק, הגנה משמעותית ובשר בצבע, כמעט בלתי אפשרי לנצח ארבע סדרות בלי אלה. וללייקרס אין אותם. כמה מהלכים בקיץ (אם כי תקרת השכר בעייתית ובחירות דראפט אין) והסגל הזה יתעבה ויהפוך לכוח אמיתי במערב. אבל כרגע, גם עם שני גאוני כדורסל נדירים, אין ללייקרס כלים להתמודד על אליפות.
תחזית: סיבוב שני, מקסימום שלישי, והדחה מול מינסוטה, גולדן סטייט או הנאגטס. על הת'אנדר בכלל אין מה לדבר, הם משחקים בליגה אחרת מהלייקרס.
סבלנות - תמיד יש את השנה הבאה. זה, כמובן, בהנחה שלברון ג'יימס הוא טום בריידי עם סניקרס.
