16 במאי, 2011. גמר הליגה הלאומית. הפועל אוסישקין המחודשת, שפירקה את הליגה הסדירה, מפסידה 3:0 בסדרת הגמר למ.כ הבקעה בראשות פול דילייני לפני תעודת הזהות הכחולה. על הקווים של האדומים עמד שרון אברהמי, בעמדת הפרשן היה ארז אדלשטיין.
אני זוכר שישבתי בבית לראות את המשחקים והרגשתי שאדלשטיין סימן את אברהמי. מה שהוא עושה לו בשידור, מאמנים לא עשו לי בווידאו תיקון טעויות אחרי משחקים של 7-8 איבודים (אני לא זוכר שאי פעם איבדתי כדור, אבל המניאקים בסטטיסטיקות הדביקו לי כמה).
14 ביוני 2011. פחות מחודש לאחר אותו סיום מאכזב לעונה אדירה, הפועל תל אביב מינתה מאמן חדש שיעזור לה לחזור לארץ המובטחת. תנחשו מי? ארז אדלשטיין. אותו אדלשטיין שרק לפני חודש ״פירק״ את מאמן הקבוצה החדשה שלו, בניצול ציני של המיקרופון והמעמד שקיבל.
כמעט 15 שנים אחר כך ושום דבר לא השתנה. תפקיד המאמן בישראל הוא אחרון בשרשרת המזון. יושבי ראש, שחקנים, פיזיותרפיסטים - כולם יותר חשובים מהמאמן.
אפשר להאשים את תרבות הניהול, את זה שיש פה אפס שקט תעשייתי. הכל נכון. אבל איפה האחריות של המאמנים בזילות המקצוע? נראה שיש דור מאמנים שמכיר רק שני מצבי צבירה - או כמאמנים, או כמאמנים מפוטרים שרצים להיות פרשנים ומעבירים ביקורת על מאמנים אחרים עד שהם יפוטרו. וחוזר חלילה.
צר לי על המאמנים. התפקיד כפוי טובה, הקהל מסמן אותם ראשונים בכל טעות ומחדל מקצועי והעסקנים שמנהלים את הקבוצות ממהרים לזרוק אותם מתחת לגלגלים בכל הזדמנות אפשרית. אבל אי אפשר שלא לתהות אם המאמנים אימצו קצת מהעסקנות הזו שפוגעת בהם מקצועית ומבטאים אותה כלפי הקולגות שלהם כשהם נמצאים בצד השני של המתרס.
הכבוד כלפי המאמן צריך לבוא קודם כל - מהמאמנים. ניגוד אינטרסים וחוסר אובייקטיביות זה משהו קבוע בתקשורת ולא רק בספורט, אבל נראה שהכדורסל הישראלי לקח את זה צעד אחד קדימה.
ואולי אפשר גם אחרת? אורן אהרוני, שפוטר לא מזמן מהפועל באר שבע, חזר לנהל את הנוער של מכבי תל אביב. במקום לתפוס כיסא נוח ולהעביר ביקורת על רמי הדר שהחליף אותו, הוא ממשיך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב - לאמן כדורסל.
כולי תקווה שהדור החדש והמוכשר שצומח כאן, יכבד יותר המקצוע הכל כך קשה הזה וייתן לקולגות שלו להיכשל לבד, בלי דחיפה ״אובייקטיבית״ מכיסא הפרשן.
ולא, אין לי תעודת מאמן.