![[object Object]](/wp-content/uploads/2024/05/15/06/whatsapp-israelhayom-m-150-.gif)
הסופ"ש הקרוב הוא האולסטאר וויקנד ב-NBA, ולא יודע מה אתכם, אבל פעם הייתי מתרגש מהאירוע הזה. מזרח נגד מערב, תחרות ההטבעות. היום אני לא בטוח שאפילו אראה את התקציר. אבל זה לא רק האולסטאר - הליגה הזו, המכונה "הליגה הטובה בעולם", כבר מזמן לא מעניינת, ולדעתי גם לא הכי טובה בעולם.
כן, יש בה את הכדורסלנים הטובים ביותר, אבל אין בה את הכדורסל הטוב ביותר. יש שם המון שחקנים מרהיבים - אתלטים שקופצים לתקרה, צלפים שלא מחטיאים, וכמה אירופאים עם אינטליגנציה של מורה למתמטיקה 5 יחידות. אבל המשחק עצמו? משעמם. כמעט כל התקפה מסתיימת באחד-על-אחד או זריקה משלוש. אין התקפות אינטליגנטיות כמו ביורוליג, אין טקטיקות, אין קרב מוחות בין מאמנים. את מי, חוץ מערן סורוקה, באמת מעניין מה קרה הלילה ב-NBA? כמה נגמר אטלנטה נגד טורונטו? את מי זה מסקרן?
גם כל הדיבור סביב הטריידים מגוחך. אז לוקה דונצ'יץ' עבר מדאלאס ללייקרס, אבל למה זה אמור לעניין אותי? הוא נשאר אותו לוקה, רק בחולצה צהובה-סגולה. כי זו אחת הבעיות של הליגה הזו - זו ליגה של שחקנים, לא של קבוצות. שימו לב לכותרות סיכום משחקי הלילה: הן עוסקות יותר בביצועים אישיים מאשר בתוצאות. "מארי קלע 55 נקודות", "דוראנט עבר את 30,000 הנקודות בקריירה". הכול סביב שיאים, סטטיסטיקות אישיות, וגובה החוזה.
והשחקנים עצמם? כאילו נוצרו על ידי AI. הכול נכון, מדויק, יפה ומושלם, אבל אין רגש. ג'ייסון טייטום, קווין דוראנט, ויקטור ומבניאמה. תבקשו מ-AI לייצר שחקן אירופאי לבן, גבוה, לא אתלטי ומושלם - תקבלו את לוקה דונצ'יץ'. תוסיפו את המילה "סנטר" - ייצא לכם ניקולה יוקיץ'. תורידו את המילה "לבן" ותבקשו שיהיה אתלטי - תקבלו את יאניס אנטטוקומפו.
הכוכבים של פעם היו אנושיים, היה להם סיפור. שאקיל אוניל, לארי בירד, האקים אולאג'ואן. גם מייקל ג'ורדן היה אנושי, כדורסלן מושלם אבל אדם מורכב, עם חולשות והתמודדויות. זו הסיבה שהוא מרתק עד היום. ממה אני אמור להתרגש עכשיו? מזה שלברון ג'יימס ישחק עם הבן שלו? הרי אם לברון לא היה מושך בחוטים, אין סיכוי שהלייקרס היו מחתימים את ברוני ג'יימס.
זה לא הישג קבוצתי, זה הישג אישי: "מי שחקן ה-NBA היחיד ששיחק עם הבן שלו?" פרט טריוויה של כוכב גדול, לא של קבוצה. כי ברור שהשאלה תהיה על לברון, אף אחד לא ישאל "מי הכוכב ששיחק עם אבא שלו?" כי ברוני לנצח יהיה "הבן של לברון".
מה עשה דני?
גם אנחנו מסתכלים על הליגה הזו באופן פרסונלי דרך דני אבדיה. כשהוא שיחק בוושינגטון, היינו בעד וושינגטון. עבר לפורטלנד? היידה פורטלנד. אבל למישהו באמת אכפת מהקבוצה שבה הוא משחק? לא. אותנו מעניין רק מה דני עשה. הדיווחים בישראל מסכמים לנו את המשחק לפי השורה הסטטיסטית האישית שלו: דקות, נקודות, ריבאונדים, אסיסטים. ניצחו או הפסידו? מה זה משנה?
ב-NBA מכורים לשיאים ולסטטיסטיקות. עכשיו יש דיבורים על לקצר את זמן המשחק מ-48 ל-40 דקות, כמו בכל העולם הנורמלי. זה יהיה טוב לשידורי הטלוויזיה, לבריאות השחקנים, והמשחקים יהיו צמודים יותר. נשמע הגיוני, נכון? אבל יש מתנגדים, כי זה יפגע ביכולת של שחקנים לשבור שיאים. פחות דקות, פחות נקודות, פחות ריבאונדים, פחות אסיסטים - גם פחות פציעות, אבל זה כנראה פחות חשוב.
ותראו כמה הסופרסטארים יותר חשובים מהקבוצות. בליגה הזו יש אפילו מנהג של לזרוק משחקים. הקבוצות הגרועות ביותר עושות הכול כדי להפסיד כמה שיותר, רק כדי להגדיל את הסיכוי לזכות בבחירה מספר אחת בדראפט. כי מה יותר חשוב מניצחון? שיהיה להם סופרסטאר חדש שיקבע שיאים אישיים, ושיעזוב אותן אחרי ארבע שנים בטרייד לקבוצה אחרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו