בעונת 1975/76 היה למכבי ת"א סל מאמן אמריקני בשם פרד דוולי. יום אחד, ערב משחק במדריד, הוא קיים מסיבת עיתונאים בשדה התעופה והצהיר כי מול ריאל מדריד חייבים לרוץ, ומכבי הולכת לפרק את הספרדים. בלילה ההוא במדריד, אחרי שמכבי התפרקה שם 125:78, קיבל דוולי הודעה שהוא לא חוזר לארץ עם הקבוצה.
אני אוהב מסיבות עיתונאים, גם של סוף קריירה, וגם של התחלה שלה. לפעמים צריך לחדד מסרים, ואם נופל לך אירוע אמיתי בלייב, צריך למנף אותו כמה שיותר, ויוסי בניון עשה את הסיפתח שלו מדויק.
כנראה שלמרקו בלבול יש קושי בלהבדיל בין עיקר ותפל, אם הוא לא מבין שהצבתו של דניאל פרץ, שוער נהדר, חיונית לנבחרת הצעירה במשימותיה הקובעות מול פולין וגרמניה, הרבה יותר מאשר עמידתו בבוגרים במשחקים לא חשובים מול גרמניה ורומניה.
בלבול לא עד כדי כך טמבל, והוא גם מכיר את בניון לפחות כמו שאנחנו מכירים אותו. קשה לי להאמין שהוא לא העריך מה יהיו ההשלכות של ההתעקשות שלו על פרץ. מסקנה מתבקשת – בלבול התקשה לקבל את המינוי החדש של בניון, והחליט לשרוף את הגשרים.
תאהבו את זה או לא, אבל בניון קיבל החלטה מנהיגותית, בלי לנסות למצוא חן, ואולי תוך כדי שהוא משלם מחיר ומספק תחמושת למתנגדיו, בבחינת "הנה, קפץ לו היוסי". במצבה של הנבחרת, באווירה הכללית סביבה ובמצבו של בניון – זו מלחמה אבודה מראש לחפש אהדה בתפקיד הזה.
לפי שפת הגוף, בניון לא מתרגש. ואת זה אנחנו אומרים כל הזמן – בישראל, וזו תופעה שרק מחמירה כאן – אין אדם אחד שאפשר להגיד עליו שהוא קונצנזוס. יש פה בעיקר חוסר כבוד בסיסי לבני אדם, התחשבנות עבר וזילזול במה שאדם מביא איתו – כישרון, השכלה, ניסיון.
לבניון יש הרבה מאלה ואני נותן לו עליהם קרדיט, אבל מתנגדיו מציגים כנשק נגדו עקשנות סרק ומשחקי כבוד בשלהי הקריירה בישראל. שוב, יכול להיות שהכל נובע מחוסר הכבוד הבסיסי כאן לכוכבים – אבל, בסביבת העבודה האיומה שיש כאן באופן קבע, ברעש הכללי שלא מאפשר קבלת החלטות נקייה באמת – בניון יצטרך להיות קוסם כפול 3 ממה שהיה במגרש, כדי להצליח.
עכשיו בואו נגדיר מה תהיה הצלחה מבחינתו. כנראה שגם על זה, לא נגיע להסכמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו