סכנין. בוקר מוקדם, תחילת חודש הרמדאן. העיר הצמה מתעוררת אט־אט, בעוד בחור יהודי צעיר בן 26 עם כיפה לראשו ממהר ונוסע בעיר סכנין. בדרך מנופפים לו לשלום המוכרים, שרק קמים לפתוח את החנויות. אחרים צועקים לו "יאללה סכנין!", ובמעבר חציה צעיר אחר אומר לו: "חסר לכם אתם מפסידים בשבת!". כשהוא מגיע לעבודה מחכים לו אוהדים שזועמים על ספסול של אחד השחקנים. הכיפה והעובדה שהוא יהודי לא מעניינת אותם בכלל. במועדון הוא עובד עם מוסלמים, נוצרים ויהודים, במציאות נטולת סטריאוטיפים כמעט לחלוטין. כמעט.
ככה מתחיל כל יום בחיים של אביאל זמרו, ראש מחלקת האנליזה והסקאוטינג בבני סכנין. בראיון מיוחד ל"ישראל היום" הוא מספק הצצה לסיפורו, הייחודי במציאות הישראלית: בחור דתי ממוצא אתיופי, לוחם לשעבר בגבעתי, שהפך לדמות מפתח במועדון הגדול ביותר במגזר הערבי בישראל.
זמרו הוא "בחור פשוט" כהגדרתו, "שמגיל 0 היה מאוהב בכדורגל". הוא אהב לשחק, ובעיקר לצפות: "הייתי מוותר על מפגש עם חברים כדי לראות משחקים". הוא נולד בכרמיאל למשפחה דתית, בן עשירי במשפחה מרובת ילדים של שמונה בנות ושני בנים, שהוא הצעיר בהם. בגיל צעיר מאוד איבד את אביו. "היינו מלוכדים, ואמא היתה מי ששמרה עלינו", הוא משחזר. "היא ידעה שהחלום שלי זה כדורגל, אז היא דחפה, שלחה אותי לאימונים ועשתה הכל כדי שאצליח".
איך זה הסתדר עם זה שבבית שומרים שבת?
"אמא שלי היא אדם מאוד מאפשר. בשבתות הייתי הולך ברגל למשחקי בית, ולמשחקי חוץ אמא היתה אומרת לי 'תסע, הכל טוב' ובשקט שמה לי פלאפון בתיק 'רק למקרה שיקרה משהו'", הוא נזכר בחיוך.
זמרו למד בבית ספר דתי, הרחיב בלימודי תורה שבעל פה ופיזיקה, כשברקע כל הזמן תשוקה גדולה לכדורגל. הוא שיחק בהפועל כרמיאל, עבר במכבי נתניה, אבל זה לא כל כך עבד. "רציתי את זה מאוד, אבל הייתי צריך מאמן מנטלי", הוא צוחק.
התשוקה לכדורגל, להבנה של המשחק, המשיכה כל הזמן לבעור בו. בתהליך גיוס הוא נלחם כדי להעלות פרופיל ולהיות לוחם בגבעתי, ורק בסוף השירות הצבאי, בשעות "מתות" בשמירות וסיורים בחברון ובשכם, הוא התחיל לשרטט את החלום שלו. הוא ידע שלא ייצא לטיול גדול, והיה לו ברור שיעסוק בכדורגל. לכן, לצד עבודה כמנהל חנות בגדים, חודש אחרי השחרור נרשם לקורס אנליסטים.
"איך שהוא קיבל את התעודה, הוא נכנס אלי למשרד ואמר לי 'קח אותי'", נזכר רפאל קבסה, הבעלים של מכללת ספורט פאנל שם למד זמרו. "אביאל מבין כדורגל ברמות אחרות לגמרי. הוא אחד האנליסטים הטובים בישראל. כשעשינו הכנה על כל יריבות מכבי חיפה בקונפרנס ליג בפודקאסט, פנו אלי מהמועדון כי נדהמו מהיכולות והניתוח שלו. זמן קצר אחרי חיברתי אותו לעכו, ומשם הוא פרש כנפיים".
מאז הוא לא עוצר. מעכו הוא עבר לעירוני טבריה, שם חווה את "החיבור הכי חזק שהיה לי עם מועדון ועיר". לפני שנתיים נחת בבני סכנין שאימן סלובודן דראפיץ' - מקום שלא היה בו בסיס - ושם כבר בנה לו צוות של אנליסטים שעובד תחתיו. יחד עם דראפיץ' ("מאמן שמדביק באמונה שהכל אפשרי") ובירם כיאל ("הבן אדם עם הכי הרבה אמביציה שהכרתי, למדתי ממנו המון"), זמרו עזר למועדון לסיים בפלייאוף העליון בעונה שעברה, ובדרך הוא שיפר שחקנים.
"אביאל היה מסביר בצורה פשוטה וברורה מה סלובו רוצה, וזה עשה הכל הרבה יותר קל לביצוע", מתאר סאהר תאג'י, שכיכב בסכנין בעונה שעברה. "כבן אדם התחברתי אליו ישר, ועבדנו יחד גם פרטנית. זה שיפר פלאים את ההצטרפות שלי מקו שני, את ההבנה של הבילד־אפ. הכל. עשיתי איתו השתפרות גדולה". בקיץ תאג'י השתדרג וחתם בנתניה.
סכנין בזמן המלחמה
אבל לצד ההצלחה, בתווך השנתיים של זמרו בסכנין, פרצה גם מלחמה איומה שמרחפת ונמצאת ברקע של כל צעד שהוא והמועדון עושים. זה בולט על רקע העונה הקשה שסכנין עוברת, עם עזיבה של דראפיץ' וכיאל, ושורה של אירועים מאתגרים לכל אדם במערכת - במיוחד לבחור דתי ולוחם לשעבר כמו זמרו. פיצוץ המשחק בטרנר בתחילת העונה, ביזוי ההמנון של הקהל, התקרית עם הכרוז והמתח הפוליטי הכללי שאופף את המועדון. "לא תמיד זה קל, אבל אני לא נותן לפוליטיקה להיכנס לי לעבודה, כמו שגם במועדון אף אחד לא שופט אותי בגלל הכיפה, או בגלל מי שאני - אלא בזכות מה שאני עושה".
ב־7 באוקטובר בערב, בעודו עוזר לשחקנים הזרים לסגור כרטיסי טיסה כדי שיוכלו לעזוב את הארץ, זמרו גויס למילואים. בניגוד למה שניתן לחשוב, בסכנין אף אחד לא העיר לו על זה. "זה מועדון מאוד מגוון. מוסלמים, נוצרים, יהודים, כולם עובדים ביחד. אף פעם לא קיבלתי מהקהל או מהמועדון תגובה רעה. להפך. פרגנו לי. אני יכול להגיע על מדים, וזה לא ישנה לאף אחד. הם יודעים שהמעטפת המקצועית שאני נותן הופכת את שאר הדברים ללא רלוונטיים".
כיפה באמצע עיר ערבית
כך גם לגבי נושא הדת ושמירת השבת. זמרו לא היה עם הכיפה מהרגע הראשון שהתחיל בכדורגל. אחרי שהתחתן, הוא התחיל להתחזק יותר. להיות דתי בכדורגל הישראלי זה לא דבר פשוט, אבל בסכנין הוא קיבל חיבוק חם. "סלובו הוא בן אדם מאמין, ובשנייה ששיתפתי אותו בזה שאני שומר שבת הוא אמר לי ישר: 'אין שום בעיה, רק תדאג שהכל יתקתק'. האנליסטים שאיתי ידעו שזה יהיה קשה, אבל עשו מעל ומעבר בשבילי. עם השחקנים זה כיף. חלק שואלים מה פרשת השבוע, וחלק מסתלבטים שאני עובד חצי משרה ולא מגיע בשבת", הוא מחייך.
הנוכחות שלו עם הכיפה במגרשים מושכת לא מעט חיזוקים גם משחקנים מקבוצות יריבות. "יש אחווה של דתיים בליגה. עם ירין לוי מבית"ר ורועי גורדנה מבאר שבע אני מתייעצים על מלונות, דברים כאלה. בסוף, אנחנו במיעוט. זה ענף חילוני לגמרי ואתה צריך למצוא את הדרך שלך".
מכאן, דיון על הסוגיה הבוערת של כדורגל בשבת כן או לא, הוא בלתי נמנע. "אני מאמין שכדורגל צריך להיות מונגש לכולם, ולא צריך להיות משוחק בשבת. מצד שני, יש מסורת ותרבות של שנים וקשה לשנות לציבור הרגלים. צריך לעשות התאמות. משחקים במוצאי שבת זו התקדמות, וגם משחקים בשישי בצהריים זה צעד בכיוון הנכון".
הדת זו מורכבות אחת, ולעבוד בסכנין בזמן מלחמה זו מורכבות אחרת. "המשחק מול הפועל חדרה בעונה שעברה, כששרקו בוז למנשה זלקה (על שירותו במילואים) - זה היה קשה לי באופן אישי. באותו רגע חשבתי על אחי שהיה בעזה, והוא דומה למנשה. אותו צבע עור, גם הוא היה שחקן כדורגל. גם הקטע עם ההמנון, ומה שקרה בבאר שבע משני הצדדים. קשה לראות את הפוליטיקה ככה נכנסת, ומפלגת אותנו".
אבל זמרו לא נשבר מזה. "אני מאמין שבסוף יש שליחות. אני מאמין שלא סתם אני בבני סכנין, וכל מה שמעניין אותי זה להשפיע ולשפר אותה. אני מאמין שאני במקום הנכון בשבילי, עם אנשים שמאמינים בי, הצוות, השחקנים, המועדון, ואנחנו חייבים להיות חזקים, וכל המסביב פחות חשוב".
נדמה שזמרו דווקא מתחזק מהמורכבות. ניזון ממנה. הוא עובד בסכנין, אשתו מגיעה ממשפחה של אוהדי בית"ר, ובחתונה כל הקבוצה הגיעה, וכולם חגגו ביחד. "לא משנה אם אני שחור, אתה לבן, אני דתי ואתה לא. בסוף משנה איך אנחנו חיים בתור בני אדם ביחד".
פורצי הדרך
בכדורגל הישראלי יש אמנם הרבה שחקנים ממוצא אתיופי, אבל מעט מאמנים ועוד פחות אנליסטים. זמרו רואה עצמו כאחד שפורץ דרך. "אף פעם לא הסתכלתי על צבע העור שלי, או מאיפה הגעתי או מה המוצא שלי. החיים זה מפגש של אנשים ממלא מקומות. כשאני רואה חבר'ה עם חוסר ביטחון, ולא משנה מאיפה הם, אז אני רוצה לחזק. כל מי שחלש אני נפתח אליו יותר.
"פונים אלי הרבה חבר'ה מהעדה ומתעניינים במקצוע, ואומרים לי 'אתה גאווה'. אני לא מנסה להיות מקור לגאווה לאף אחד. זו גאווה עבורי לייצג את העדה האתיופית. אבל אני רוצה להיות פורץ דרך בזה שאני אומר - Fuck it. זה לא משנה מי אתה, מאיפה אתה מגיע ואיך אתה נראה, אלא מה אתה עושה".
אם אמייה טגה ומנשה זלקה היו המנהיגים שסחפו אחריהם רבים מבני העדה לא להתבייש בכדורגל ולדרוש ולהשיג את המעמד שלהם, זמרו רואה את פורצי הדרך האמיתיים דווקא בדור החדש של השחקנים בני העדה. "כשאני רואה את (איאנו) פרדה, אשטה (אוואקה) ו(ליאור) קאסה מהפועל ירושלים לא סופרים אף אחד, ואומרים אני שחקן ליגת העל, אני קפטן, אני בנבחרת ישראל, עם החזה מתוח, אני נזכר שפעם זה לא היה לגיטימי לבוא בגישה הזו. היום זה אחרת, ומבחינתי הם פורצי הדרך האמיתיים".
החלום: לשפר את הענף
אחד מרגעי השיא של זמרו בקריירה הגיע בעונה שעברה, כשכמה עצות שנתן לדראפיץ' הובילו לניצחון של סכנין בטרנר 1:2 על ב"ש. "אחרי המשחק הוא נתן לי את הקרדיט לניצחון מול השחקנים והצוות, וכולם מחאו לי כפיים בחדר ההלבשה. כל העונה שעברה היתה הישג אחד אדיר. לעשות פלייאוף עליון, אחרי שרעיונות שלי הפכו למציאות על הדשא, זו היתה מבחינתי חותמת לזה שאני אחד האנליסטים הטובים בליגה".
העונה, על המגרש ומחוצה לו, דברים הולכים אחרת לגמרי. הקבוצה הצטרפה רשמית לקרבות ההישרדות, וגם מצפה לה רבע גמר גביע טעון מאוד מול בית"ר ירושלים, אחרי דחייה, ביטול, ניצחון וטכני וקביעת תאריך חדש למשחק. "סכנין זה מקום מורכב, עם כאבי גדילה. השנה הכל הושפע מהמלחמה. היעדר בית קבוע, זרים שמתקשים, חוסר יציבות. אבל הייתי חלק מרכזי מהבנייה שלה ומאיך שהיא משחקת כדורגל, ואני מאמין בקבוצה הזו. זו האחריות שלי".
אז איך העונה הזו תסתיים לדעתו? "לא נרד ליגה. הבסיס שלנו הוא כישרוני ורציני, ואני מאמין שהחבר'ה יאפסו את המצב. הכל יכול להתהפך לחיוב בניצחון אחד".
חוץ מהישארות בליגה והגביע, לזמרו יש עוד חלומות. "החלום הוא לעזור לאנשים בתחילת דרכם בכדורגל, לעזור למחלוקות במועדונים שונים. לשפר את הכדורגל. לדעת שנתתי את הטון שלי ולהשפיע על חיים של אנשים בצורה טובה - דרך הכדורגל. אני מאמין בחיה ותן לחיות. ברגע שאתה אדם אוהב, אתה נהיה אופטימי, ובסוף כל דבר קורה מסיבה".
