איפשהו בטאלין, בירת אסטוניה, יושב כרגע פרשן שמבקר את הלוזריות של הנבחרת הלאומית שלו. הוא שואל כיצד אפשר להוביל 0:1 מול ישראל משער מוקדם (מקסים פאסקוטשי, 10) וללכת לאחור.
הביקורת על המאמן יורגן הן על כך שהצהיר מראש שהנבחרת שלו באה לשחק מכוער, וכך אכן היה. בטוח יש מי שתוהה איך אפשר להפסיד לנבחרת כמו ישראל, שלא משחקת בבית שלה ולא עלתה לטורניר גדול מאז 1970.
אלי דסה מדבר אחרי המשחק מול אסטוניה / ליאב נחמני
במילים אחרות, איזה כיף זה להיות בצד השני. ישראל ביצעה מהפך בדרך ל-1:2 על אסטוניה (עצמי של קארל היין בדקה ה-23 ושער של אלי דסה בדקה ה-75) ורן בן שמעון פתח קמפיין עם ניצחון.
להיות בצד השני, המנצח, הווינרי, זה משהו שיכול למכר. להיות הנבחרת המעצבנת שמחזיקה 76 אחוזים מהזמן בכדור(!), הגיעה ל-28 מצבי הבקעה ובסוף סיימה עם ניצחון דחוק.
זה לראות איך אחרי שער היתרון המאוחר, שחקן מאבד את הראש וסופג כרטיס אדום (מרקוס סומטס, 87) ובסוף ירדן שועה ודור פרץ מחמיצים מול שוער, אבל הכדור שלהם הולך לקרן, לאט לאט בדרך להעביר את תוספת הזמן. כן, אותה התוספת בה ישראל רגילה לספוג, רק הפוך.
ואולי כל זה קרה כי המאמן רן בן שמעון העז לשבת במסיבת העיתונאים שקדמה למשחק ולהגיד שישראל פייבוריטית וצריכה לשנות את הסגנון שלה כדי לנצח את אסטוניה. ישראל לא רק דיברה כמו פייבוריטית, אלא גם שיחקה כמו נבחרת כזו.
המזל הולך עם הטובים וזאת הסיבה שלאורך השנים ישראל הפסידה תמיד ברגעי האמת. נכון, זו רק אסטוניה, אבל עם עליונות כל כך ברורה, כל תוצאה מלבד שלוש נקודות לישראל במחזור הפתיחה של מוקדמות מונדיאל 2026, היתה מכה שגם הדלי שבו בועטת ישראל כבר 55 שנים לא חטף.
לנבחרת של רן בן שמעון יש שלושה ימים עד המשחק מול נורבגיה. שם, בדרך כלל, ישראל חוזרת להיות ההיא שהפרשן מבקר את הלוזריות שלה, לעיתים היא מובילה ואז מפסידה בצורה מעצבנת. היריבה החזקה מניעה את הזמן לאחור בדקות הסיום והתסכול רק הולך וגובר. אז זהו, שאולי הגיע הזמן להישאר בצד השני, פה בדיוק יהיה המבחן של נבחרת ישראל בקמפיין הזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו