לקהל הספורט בישראל נמאס מהחוליגנים. סקר "ישראל היום" אולי לא גילה דברים חדשים, אבל הוא בהחלט חידד את הנקודה. כן, תרבות העידוד בישראל ב-25 השנים האחרונות מאז שהצטרפנו לאירופה השתנתה לחלוטין, ולטובה, אבל גם הביאה עימה אלימות שפוגעת בחוויה ומרחיקה משפחות ממגרשי הכדורגל בפרט והספורט בכלל.
חשוב לציין - אף מדינה לא באמת מצליחה להתמודד בצורה חלקה עם אלימות בכדורגל - אבל רובן צמצמו את התופעה ביד נוקשה. באנגליה פרצו אוהדים לגמר היורו, באיטליה סוחרי סמים בכסות של אולטראס רוצחים אחד את השני והופכים את העולם למקום נקי יותר, בדרום אמריקה אין בכלל מה לדבר.
אבל הבדל בולט אחד יש בין ישראל לעולם: מערכת המשפט שמיועדת לעבירות בתחום הכדורגל והספורט עובדת שם כמו שעון. עונשים קשים, מאסרים וקנסות כספיים. למועדונים בישראל, בניגוד למועדונים במדינות כמו יוון או הונגריה, אין באמת יכולת להילחם באוהדים כי רוב בעלי הקבוצות, ובטח המנכ"לים שלהם, מפחדים שאוהדים יגיעו אליהם הביתה וימררו את חייהם.
הם סומכים על המשטרה שתעשה את עבודתה, אך זו או שפועלת באלימות נגד אוהדים רנדומליים או שעסוקה במדליקי סיגריות ביציעים. במכוון או שלא, מעדיפה המשטרה שחוליגנים במסווה של אוהדים ירביצו אחד לשני במרחק רב מהאצטדיון, העיקר שהאירועים יעברו בשקט בתוכו.
האכזבה האדירה מההתאחדות לכדורגל וממינהלת הליגות, כפי שהיא מתבטאת בסקר, קשורה גם לדברים נוספים: היחס לאוהדים במגרשים, שעות המשחקים, מחירי הכרטיסים, ועוד.
שר הספורט מיקי זוהר, שתפקיד משרדו הוא בעיקר לחלק כספים למרכזי הספורט, לא נתפס אשם בקרב מצביעי הסקר, ובמ קום האחרון נמצאים המועדונים, שכאמור אין להם לא יכולת ולא אומץ להילחם באוהדיהם הסוררים והם זקוקים לעזרת המשטרה ומערכת המשפט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו