אחרי העזיבה המתוקשרת של יוסי אבוקסיס בעונה שעברה, החליט ברק אברמוב לשנות את המבנה המקצועי של בית"ר ירושלים ולמנות את אלמוג כהן למנהל מקצועי. כהן, שעשה עבודה טובה במכבי נתניה אבל הגיע למיצוי, נכנס למועדון כאוטי ולחוץ, והשאלה היתה אם לבעלים ולמועדון יהיה אורך רוח לתת לו לייצר שדרה מרכזית חדשה, מקצועית וניהולית, ולבנות מחדש.
מבחינת כדורגל, כולם ידעו מה אלמוג כהן מביא - מעורבות גדולה באימונים ובדרך המשחק, כדורגל לוחץ והתקפי, ראייה עתידית ברכישה של שחקנים ישראלים ועדיפות לשחקנים איכותיים עם הכדור גם בעמדות אחוריות. השאלה היתה אם ייתנו לו לעבוד ואת מי הוא יביא שיישם את החזון.
מיד אחרי שמונה קיבל כהן את ההחלטה הכי חשובה - למנות את ברק יצחקי למאמן. החלטה לא פשוטה, מכיוון שיצחקי הגיע לאחד המועדונים הלחוצים בארץ עם ניסיון מינימלי כמאמן ראשי (שימש מאמן זמני לתקופה קצרה במכבי תל אביב), אבל עם יכולות עמידה בלחץ כשחקן וכמנהל. כמו כן, הוא היה מזוהה עם התקופה האחרונה שבה בית"ר היתה קבוצה שכל הליגה רדפה אחריה, אי־אז לפני עשור וחצי.
כבר בסיום העונה שעברה ראינו ניצנים לכיוון שבו בית"ר הולכת לצעוד. מערך 4:3:3 שמשלב בקישור לפחות שני שחקנים עם אוריינטציה התקפית, משחק לחץ ורצון להניע כדור ולשחק כדורגל אטרקטיבי. לא תמיד דברים עבדו, אבל ראו שיש יד מכוונת וכשדברים כן הסתדרו אוהדי בית"ר קיבלו רגעי עונג שלא זכו להם שנים רבות.
העונה אלמוג כהן עשה עבודת נמלים בניסיון לשפץ את הקבוצה כדי שתוכל לממש את השקפת עולמו. הוא הביא שחקני רכש צעירים, כאלה שסומנו תקופה ארוכה (גיל כהן), וכאלה שזיהה כהזדמנות לגניבה (ירין לוי וסילבה קאני). הוא הביא בעמדת הכנף זר מוכח שהכיר מנתניה וייתן לקבוצה מהירות ואיום מקו שני - פטריק טוומאסי - ובעיקר עבד עם יצחקי על משחק הלחץ ועל הנעת הכדור מאחור. סימני השאלה היו בעיקר לגבי איכות שחקני ההגנה, עומק הסגל וההשתלבות של הקפטן ירדן שועה במשחק הלחץ וההגנה הקבוצתית.
אז אחרי שבעה משחקים (לבית"ר משחק חסר), סימני השאלה הפכו לסימני קריאה. יצחקי, בעבודת אימון נהדרת, השתלט על הסגל, מעלה הרכבים בהתאם למשחק ולא חושש לספסל שחקנים בכירים, כולל שועה, וכל זאת בלי לייצר רעשים מיותרים, ומראה שאומץ התקפי משתלם, בטח בכדורגל שלנו.
הניצחון של בית"ר על מכבי ת"א (1:3) היה מאסטר פיס של יצחקי. ההחלטה להישאר עם שחקנים התקפיים כשהקבוצה עם שחקן פחות היתה מבריקה, החילופים במחצית השנייה תוזמנו להפליא, ובעיקר הגישה חסרת הפחד מדביקה את כולם.
כל השחקנים, כולל שועה, עובדים על המגרש וחוזרים לעמדות (מחמאות גם על העבודה הגופנית שמאפשרת את סגנון המשחק הזה), כי הם מבינים שזה עושה להם ולקבוצה טוב, הם יודעים שכל השיקולים של המאמן הם לטובת הקבוצה וכך הם מרוויחים. והכי חשוב: נראה שיש הערכה גדולה מצד השחקנים לצוות המקצועי, מה שמאפשר ליצחקי להרוויח שחקנים גם כשהם עולים מהספסל.
אז אחרי שניצחה גם את מכבי חיפה וגם את מכבי ת"א נשאלת השאלה אם בית"ר יכולה ללכת עד הסוף. כרגע לפחות נראה שהסגל הקצר יחסית יתקשה לעמוד לאורך זמן בקצב הזה, ובעיקר הנחיתות האיכותית בחלק האחורי ביחס ליריבות, לא יאפשרו לבית"ר לייצר יציבות וקצב אינטנסיבי באופן עקבי עד לסיום העונה.
גם הגשמת הפנטזיה של האוהדים, הנחתה של כוכב־על במונחים ישראליים כמו עומר אצילי או ערן זהבי, לא בטוח שתחפה על החוסרים בחלק האחורי וגם על העובדה שבחלק השני של העונה הקבוצות כבר ילמדו את בית"ר, והחיים יהיו הרבה יותר מורכבים.
מצד שני, רואים כיוון חיובי בבית"ר, ואם ברק אברמוב ישמור על הבסיס של הקבוצה וימשיך לתת לאלמוג כהן את הכלים לשדרג את המועדון, בהחלט לאוהדים יש תקווה לחזור ולהיות באופן קבוע ולא כהבלחה, בטופ של הכדורגל הישראלי, כולל ללכת עד הסוף גם במאבק האליפות.
