יש כדורגלני עבר שלא משנה כמה זמן עבר מאז פרישתם, הם נשארו מותג. רפעת טורק, ג'ימי הגדול, "רפעטיל", היה ונותר מסמליה הגדולים של הפועל ת"א, מגדלור בין שחקני המגזר הערבי. היום האייקון חוגג יום הולדת 70.
"אני עובר את זה בקלות", טורק צחק על החלפת הקידומת. "אני לא מאלה ששמים לב לתאריכים ולאירועים. כשמתקשרים לברך אני אומר שהכל רגיל. בחיים לא נגעתי בסיגריה ולא בבירה, אפילו שחורה. לא מתקרב לדברים שמסוגלים להזיק לגוף, ועד היום משתדל לעשות ספורט, גם אם קצת קשה לי עם הבעיות בגב ובברך. העיקר הבריאות".
איך תסביר שאחרי כל השנים עדיין מדברים על הדור שלך?
"אין היום פיגורות. קבוצה כמו שמשון ת"א, בזמנו, היתה עם תקציב של שקל וחצי והחזיקה את גידי דמתי, קיש רומנו, יואל מסווארי, דוד שוקיאן ומומי מזרחי. חצי נבחרת. ומה עם מכבי נתניה ובית"ר ירושלים? היום שחקן משחק בהפועל ת"א, מנשק את הסמל - ואחרי שבועיים עובר למכבי. אין זהות. אני זוכר כשאהוד בן טובים רצה לעבור מבני יהודה לבית"ר ירושלים - שרפו את השכונה".
הכדורגל מתקדם?
"עזוב. כיום מאמן כדורגל בקבוצה הכי קטנה מחזיק מסביבו שבעה עוזרים. אחד סופר את הבעיטות, השני את הקילומטרים שרצו, השלישי סקאוט. כולם יושבים עם טאבלטים ועושים חשבונות לקבוצה שמשחקת ברמה של ליגה ג'. אנחנו, עם מאמן אחד, נלחמנו ורצנו יותר.
"היום, בכלל, יש תופעה מדהימה: השוער מוסר למגן הימני, שמעביר לקשר הדפנסיבי, ששולח מסירה לקשר הקדמי, שמריץ את הקיצוני, שכבר נכנס לרחבה, אבל בגלל שנסגר הוא ממהר למסור לאחור כדור, שבסוף חוזר לשוער. בשביל מה התאמצתם? יש דבר שנקרא לבעוט מכל מצב. היום כמעט אין שערים מ־25 מטר. בתחילת העונה שעברה הפועל ת"א בעטה שתי בעיטות למסגרת, והשוער לא זינק - אלא עצר אותן עם החזה מרוב שהיו חלשות".
אל תגיד שאתה לא מקנא בשחקנים של היום.
"אולי בתנאים שמסביב. אנחנו שיחקנו במגרשים הכי מגעילים. אני זוכר שהיינו יושבים בבלומפילד, באסיפות לפני משחק, והיה יוצא לנו מהחור עכבר של 7 ק"ג. לשחקנים יש היום זכויות, אנחנו היינו עבדים. כשהייתי בהפועל ת"א, איפסוויץ', מחזיקת גביע אופ"א עם בובי רובסון הגדול, רצתה אותי. אמרתי שאתאבד כדי להגיע לשם. לפני שהמראתי לאנגליה רצתי בחוף, בתוך המים, בחול הרך. התאמנתי באיפסוויץ' במשך שבועיים עם הכוכבים הכי גדולים. חזרתי לארץ, וכשאמרתי שאני רוצה לעזוב אמרו לי: הפריזר בפינה - תיכנס אליו, בחיים לא תקבל שחרור".
פספוס גדול מבחינתך.
"באותה עונה, בהפועל, נפצעתי במיניסקוס בערך במחזור ה־20. אחרי שבועיים בצד דוביד שווייצר אמר: הקבוצה חשובה, תיכנס, תעמוד על המגרש רק כדי ששניים ישמרו עליך ואחרים יהיו חופשיים. לא חשבתי על עצמי, והפציעה רק הוחמרה לרצועה הצולבת. בגלל פציעות הפסדתי 10 שנות משחק.
"תבין שבשנים האחרונות, אחרי שפרשנתי משחקים של הפועל בטלוויזיה, אוהדים שאלו למה אני נכנס בקבוצה אחרי כל מה שהיא נתנה לי. נתנה? שנתיים אחרי שסיימתי גיל נוער בהפועל עיתונאי עשה איתי כתבה ושאל כמה אני מרוויח. לא הבנתי על מה הוא מדבר - לא קיבלתי שקל, עבדתי בדיג כדי לעזור בבית. למחרת היתה כותרת: 'הדייג שבועט בחינם'. בשבת פתחו את בית ברנר כדי להביא לי צ'ק".
וזאת אף על פי שתמיד נתת את הנשמה.
"בתחילת הקריירה אמרתי שאם משה מתאמן ב־100%, אני צריך להשקיע 150%. היו לי אז שני מאמנים ענקיים, אברהם בכר וזאב סגל, שבשבילי הוא כמו אבא. הייתי בן 15 וחצי כשסגל תפס אותי יום אחד אחרי אימון במגרש החניה, שם לי יד על הכתף ואמר לי: אם תהיה בן אדם, תעבוד קשה ותישמע למאמנים - תגיע לכל העולם. באותם ימים אפילו בחיפה לא הייתי. היו לי ניתור, בעיטה, לחימה, כל מה ששחקן צריך, אבל הם שיפרו אותי".
