סביר מאד להניח שבאחד המשחקים הקרובים נבחרת ישראל תספוג תבוסה קשה. זה יותר הגיוני מאשר נקודה מקרית - מול הנבחרות המדורגות כרגע 2, 6 ו-10 בעולם. וכשזה יקרה, עולם הכדורגל הישראלי יצטרך לגלות בגרות, כי זה יקרה כי לראשונה זה שנים יש נבחרת שלא בורחת, לוחצת לפרקים עם 10 שחקנים בעומק, מניעה כדור מהשוער על הקרקע, שולחת למגרש מגן בן 21 מול נבחרת איטלקית שהלמה שלושה ימים קודם לכן בצרפת.
החוסרים שלה ברורים: אין סקורר אמיתי שכבש באיזשהי רמה בכדורגל האירופי, אין מגינים עם איומים התקפיים מהותיים (בעיטה מרחוק, הגבהה מיוחדת או הצטרפות לבניית המשחק), אבל מאמן הנבחרת רן בן שמעון לא רואה בכך תירוץ לשחק איזשהו כדורגל מינוס. הוא כמעט מתנצל כשהוא מודה כמה השער המצמק היה חשוב לו. ״שלא תחשבו שאני חי טוב עם הפסדים״, הוא אומר לנו במסיבת העיתונאים, ״אבל חשוב ששיחקנו עד הסוף וקיבלנו איזה תגמול על כך״. וזה באמת עוד שינוי מנבחרות ישראליות קודמות. בפיגור שני שערים, גם מול בלגיה וגם מול איטליה, לא היתה שום כוונה למזער נזקים.
ערב המשחק ביקש בן שמעון להישפט אחריו אם הנבחרת תראה איזשהו קו של התקדמות וקו ברור במה שהיא עושה. אין ספק שאת המבחן הזה הוא עובר בהצלחה, אבל עובר קו מאוד ברור, שבמקרה הוא קו האמצע, שמאבחן בין מה שישראל מציגה כרגע. בחלק הקדמי של המגרש אתה רואה כדורגל מאד מרשים, דווקא לא ביכולת עם הכדור אלא בלעדיו. שום שחקן ישראלי לא עשה בעיות מיוחדות לאיטלקים במצבי אחד על אחד, אבל לעומת זאת חטיפת כדור של דור פרץ בתוך הרחבה כמעט הובילה לשער של מנור סולומון. פרץ ונטע לביא במרכז הקישור עשו בעיות ללב הקישור האיטלקי, סמואלה ריצ'י וסנדרו טונאלי. בן שמעון איתר יפה שעם כל ההבטחה בצמד האיטלקי, הוא עדיין צעיר ויתקשה מול שחקנים ותיקים יותר.
לעומת זאת שני השערים של איטליה נבעו מאי הצלחה של ישראל לצאת ממחצית המגרש שלה וזה לא כל כך משנה שבשער השני יש אשמים יותר מובהקים באיבוד - אוסקר גלוך ורוי רביבו, שאולי הכניס אותו ללחץ. הבעיה היא ההתארגנות מחדש בהגנה אחרי אובדן הכדור. הגישה השולטת בכדורגל האירופי כיום היא שכמעט כל מה שנכנס לסרטי ההיילייטס של סיכומי המחזור, קורה ב-10 השניות אחרי שהכדור מחליף צדדים. התגובה לסיטואציה הזו לא הייתה מספיק טובה בשני המשחקים.
בן שמעון בוחר לשבח בסיום את רוי רביבו ובצדק. התמונה הקטנה היא שהוא יכול היה לעשות יותר במניעת שני השערים, אבל התמונה האמיתית היא שבגיל 21 הוא שיחק באופן כללי משחק מאוד שקול ומאוד פיזי מול איטליה. באזור הראיונות אחרי המשחק הוא אומר לי שאין לו שום ספק שייעשה בקרוב מעבר לשחק בחוץ לארץ. זה חשוב לנבחרת הרבה יותר מהחלטה כזו או אחרת או בן שמעון.
גלוך עלול להיות סיפור מורכב. בשעות אחרי המשחק החל זמזום בתקשורת על שטויות כמו מעמד או החלטה שיעלה מהספסל מול יריב טיפה עייף במקום לפתוח. הבעיה היא אחרת: גלוך משחק ברד בול זלצבורג, אחד המועדונים המובהקים ביותר בסגנון המשחק. עיקרו: להגיע לבעיטה לשער תוך 5-10 שניות מהשגת הכדור.
״הוא יצטרך להסתגל. הרבה שחקנים משחקים בקבוצות שלהם בסגנון מסוים ובנבחרת הסגנון עשוי להיות שונה״, אומר בן שמעון בסיום, אבל הדברים לא כל כך פשוטים ולא קשורים לרצון טוב. שחקנים שיודעים לייצר שערים הם שחקנים שצריך גם לחשוב איך מסתגלים אליהם. אתמול בבודפשט הוא היה בדרך כלל רחוק מהשער בסיטואציות בהן ישראל השיגה את הכדור. אם זה לא ישתפר הוא לא יהיה הכוכב ההתקפי הראשון או היחיד באירופה עם פער גדול בין התפוקה בנבחרת ובקבוצה.
בלמי נבחרת איטליה הזכירו לי קצת את קיסרי רומא האחרונים. אלו ישבו על כיסא המלכות של יוליוס ואוגוסטוס, אבל היו צל חיוור של קודמיהם. שום דבר בהם לא מזכיר את פרנקו בארזי או פאולו מאלדיני, פאביו קנבארו או ג'ורג'ו קייליני. מתקשים מאוד לשבור לחץ ישראלי. סופגים שער רך.
זה לא בא לקחת דבר ממוחמד אבו פאני, שכבש סוף סוף עבור הנבחרת בעיר בה נוסק בשנה האחרונה לעמדת אחד השחקנים האהובים בכדורגל ההונגרי. ״אני מרגיש פה מצוין וחוויה לשחק פה בכדורגל האירופי״, הוא אומר בסיום, כשהוא מצפה כבר למשחקים יוקרתיים של קבוצתו מול טוטנהאם ואיינטרכט פרנקפורט בליגה האירופית. לשחק בפרנצווארוש זו באמת חוויה, איצטדיון נהדר, חוויית עידוד טובה, אבל צריך לקוות שהוא לא מרגיש טוב מדי. הליגה ההונגרית לא טובה במיוחד והוא צריך לשאוף לפחות לבונדסליגה. עוד החלטה שאיננה של רן בן שמעון, אבל היא מרכזית מאוד עבור נבחרת ישראל.
