שבתות בלי חגים: מחיר ההתאהבות בהפועל תל אביב

בחודשים הקרובים אביט בקנאה במסיבה שאליה לא הוזמנתי - עונת 2024/25 של ליגת העל • גם כשותף אילם שנשאר מאחור אין דרך להגן על מקומה הזמני של האדומים שלי, כי לליגה הלאומית אין אפילו גרם אחד של קסם

אוהדי הפועל ת"א חוגגים בבלומפילד עליית ליגת במאי 1989. צילום: משה שי

"אתה יודע איך הרגשתי
כשראיתי אתכם ברחוב לא מזמן
הייתי בסדר, לא הראיתי שום סימן
אבל בלילה איך בכיתי
איך הרטבתי את הכר
למה אני מתאהבת תמיד במה שאי אפשר".

עונת 2024/2025 יוצאת לדרך, ואני, כמו בשירה היפהפה של יהודית רביץ, מתכונן להיות "לבד על הגג, שבתות וחגים". בעיקר שבתות. אבל יום המנוחה לא ייתן לי שקט לרגע, כי המסיבה הנחשבת, ליגת העל, מתחילה והפעם אף אחד לא הזמין אותי. למרות שאני ממש ליד, משתוקק וזמין, איאלץ לשמוע את השירים מבחוץ ולראות מהצד את שאריות העשן של מופעי הפירוטכניקה, כמו גם את כול האחרות רוקדות עם אחרים, לא עם המועדון שלי, לא איתי - וזה שובר לי את הלב.

ככה זה במערכות יחסים, יש עליות וגם ירידות, וזאת השלישית מאז קיץ 1982, עת התאהבתי בהפועל תל אביב ובמקביל בהילה היפה מכיתה ב'1. ההבדל ביניהן? לאדומה שלי אני צמוד כבר 42 שנה, היא תמיד רוצה אותי, בעוד הילה, כמו העונה שבפתח, העדיפה מהר מאוד לרקוד עם ילד אחר. עליה התגברתי עד סוף בית הספר היסודי. על הפועל לא.

ההלם היום הוא אותו אחד של הפעם הראשונה, עונת 1989/1990 בליגה השנייה - היום הלאומית, אז הארצית. ברדיו הדהדו האיתותים של "שירים ושערים", אבל אף אחד מהם לא לקח את המאזינים למשחק של הפועל תל אביב. רק הקראה לקונית של תוצאות ליגת המשנה גילו לי מה עשתה אז הקבוצה היקרה שלי, אלא אם היה לי מזל ומאיר ז"ל, אבא של חברי הטוב בנצי, היה מסכים לקחת אותנו למשחק במשאית להובלת ביצים. בטח כבר הבנתם איפה הייתי יושב בדרך למגרשים בטירת כרמל או ביבנה. ילד בן 14, מכור.

אלי "קוקוס" כהן. שם לספר עליו לנכדים, צילום: משה שי

 

אם בכל זאת למצוא הבדלים ב־35 השנים שעברו, אז אלו השמות שילבשו את המדים. נניח רגע לשיברון הלב עם העזיבה בזמנו של משה סיני לבני יהודה, קשה להאמין מי היו שם אז כדי להחזיר אותנו לליגה הראשונה: גילי לנדאו, מוריס ז'אנו, אלי "קוקוס" כהן, רפי שמואל, יוסי אבוקסיס הילד וישראל מאיה. רשימה חלקית בלבד של מכובדים. על כל אחד מהם סיפרתי לבנים שלי כשהיו קטנים. ומה עכשיו? מבט חטוף על הסגל הנוכחי - ותחושת עלבון עוטפת אותי עד חנק. אין שם אחד שאספר עליו לנכדים.

נכון, יחלפו לפחות עוד עשר שנים עד שאהפוך לסבא (תומר ושילה, בלי לחץ), ויש גם את הבעלים החדש שאין לי כל קרבה משפחתית אליו (לצערו של חשבון הבנק שלי), אבל בתקופה שבה אין לדעת מה יילד יום, אני לא מוצא סיבה להשקיף אל עבר העתיד ולנסות לאתר איזה שביב של תקווה שאין לפני את שלום.

אותי לימדו לחיות את הרגע, את העכשיו, את ההווה - שלמען האמת נראה די מחורבן. אחרי הכל, בלי לפגוע בכבודה של אף קבוצה, זה די כואב שהדרבי הגדול מול מכבי תל אביב - למרות עשור של השפלות - הוחלף בדרבי מול הפועל כפר שלם. גם הפחד בעלייה למשחק חוץ מול בית"ר ירושלים הוחלף בחשש ליפול על חומוסייה לא מוצלחת בדרך לאום אל־פחם.

הדרבי התל אביבי האחרון. נתגעגע גם להשפלות, צילום: עמי שומן

 

אין בלומפילד מלא, אין טדי, אין סמי עופר, אין טרנר. אפילו קבוצה מהדרום אין, שלא לדבר על כבוד. אנחנו לא באנגליה, שם ליגות המשנה טומנות בחובן מסורת, סיפורי צבע ונוף שובה עין שקורץ לך מבעד לחלון קרון הרכבת במשך שעתיים של נסיעה למשחק חוץ. באצטדיונים שם, גם אם רחבת ה־16 עוברת באמצע סלון של זקנה בריטית עצבנית, יש יותר קסם מהמרפסת המיתולוגית באצטדיון לויטה ואפילו מהברפלד, המתחזה לאצטדיון שבו תתחיל הפועל את המסע שלה בחזרה לליגת העל ולרלוונטיות.

אני, בינתיים, בתשעת החודשים הקרובים, אמשיך להביט מהצד ואקנא במסיבת ליגת העל שאליה לא הוזמנתי הפעם.

ואני שותפה סמויה
אני בצל כשעולה האור
אני ילדה עדה אילמת
שנשארת מאחור.

("שבתות וחגים", יהודית רביץ)

israelhayom

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר