ביום שישי תצא לדרך בגרמניה אליפות אירופה, וכמו תמיד נבחרת ישראל לא תהיה שם. התקוות להעפלה ראשונה ליורו נגוזו לפני כשלושה חודשים, כשהנבחרת של אלון חזן ויוסי בניון הובסה 4:1 על ידי איסלנד "החלשה".
בקרב מרבית אוהדי הכדורגל בישראל, וגם מרבית הפרשנים, התוצאה התקבלה בתדהמה. המילים "ביזיון" ו"בושה" נשמעו שוב ושוב. איך זה יכול להיות, הם תהו, שנבחרת של מדינה שחיים בה 375 אלף תושבים תנצח את ישראל?
אז קודם כל, כמות התושבים במדינה אף פעם לא קבעה את רמת הנבחרת הלאומית. כי אם זה היה כך, הודו או סין היו צריכות להיות אלופות העולם, ואורוגוואי, המדינה הקטנה מדרום אמריקה (3.4 מיליון תושבים), לא היתה הופכת למעצמת כדורגל עולמית, כזו שזכתה פעמיים בגביע העולם.
בשבוע שעבר איסלנד ניצחה את אנגליה 0:1 באצטדיון וומבלי. כן, את אנגליה, הפייבוריטית הגדולה לזכייה ביורו. אז נכון, אנגליה שיחקה בהרכב חסר, בלי אלוף אירופה הטרי ג'וד בלינגהאם. ונכון, משחקי ידידות הם לא מדד לכלום. ועדיין, קשה להאמין שנבחרת ישראל היתה מצליחה לנצח את אנגליה גם במשחק ידידות.
בניגוד לישראל, שהטורניר הגדול האחרון שבו השתתפה היה לפני 54 שנים, איסלנד שיחקה ביורו ב־2016 (והעפילה לרבע הגמר) ובמונדיאל 2018. וגם אם הנבחרת האיסלנדית הנוכחית פחות טובה מזו של העשור הקודם – היא עדיין טובה מישראל. ובדיעבד הניצחון שלה בחודש מארס לא היה אמור להפתיע אותנו.
ההצלחה של איסלנד, ושל נבחרות ממדינות קטנות אחרות, מבוססת על כמה אלמנטים, אבל מרכיב אחד עיקרי: כמות משמעותית של לגיונרים, שרבים מהם משחקים בליגות הבכירות של אירופה.
אלברט גודמונדסון, שהבקיע שלושער מול ישראל, משחק בגנואה האיטלקית. השוער האקון ולדמארסון משחק בברנטפורד האנגלית. וחוץ מהם יש לאיסלנד בסגל שחקנים מברנלי, מדיסלדורף, מליל ומאייאקס.
מבחינה זו הסגל של איסלנד מרשים יותר מזה של ישראל, ועדיין היא לא העפילה ליורו, אחרי שהפסידה בגמר הפלייאוף לאוקראינה. כך שהפער שלנו לעומת הנבחרות שכן עלו לאליפות בגרמניה אפילו גדול יותר.
"הליגה השישית בטיבה"
באליפות אירופה ישתתפו נבחרות לאומיות של 24 מדינות. נכון, חלקן מעצמות כדורגל ותיקות ומבוססות, כמו אנגליה, צרפת, ספרד, איטליה וגרמניה. כולן גם מדינות הרבה יותר גדולות מישראל. ההשוואה צריכה להיות עם המדינות הקטנות יותר, עם הנבחרות הצנועות, שבעיני רבים אצלנו "אנחנו לא נופלים מהן".
כאמור, בכדורגל הגודל (של המדינה) לא קובע, אבל רצוי שנדע שבכמעט מ־24 המדינות ששלחו נבחרות ליורו הקרוב (11 ליתר דיוק) חיים פחות תושבים מאשר בישראל (9.5 מיליון תושבים).
אבי לוזון אמר פעם שליגת העל של ישראל היא "הליגה השישית בטיבה באירופה". אף אחד לא באמת לקח ברצינות את דבריו של היו"ר לשעבר של ההתאחדות לכדורגל, ועדיין התחושה הכללית היא שהליגה היא סבירה. שהיא במקום טוב באמצע בין ליגות הכדורגל ביבשת.
ובכן, על פי הדירוג המעודכן של אופ"א, שמבוסס על הישגי הקבוצות בגביעי אירופה בחמש העונות האחרונות, ליגת העל מדורגת במקום ה־21 ביבשת, בין היתר אחרי הליגות של צ'כיה, נורבגיה ודנמרק.
אבל צריך לזכור שרמת הליגה לא בהכרח קובעת את רמת הנבחרת. בעצם, דווקא בנבחרות הצנועות יותר לאיכות הליגה המקומית אין כמעט שום קשר לרמת הנבחרת, מהסיבה הפשוטה שכמעט כל השחקנים הם לגיונרים.
בואו ניקח לדוגמה את דנמרק, מדינה של 5.9 מיליון תושבים. בסגל שיהיה בגרמניה אין אף שחקן מהליגה הדנית וכל 26 השחקנים מגיעים משבע הליגות הטובות ביבשת: 11 מהפרמייר ליג, 5 מהבונדסליגה, 4 מהליגה הבלגית ו־2 מהליגות של ספרד, איטליה ופורטוגל.
אבל דנמרק היא ממש לא נבחרת שאפשר להשוות אותה לישראל. בכל זאת אלופת אירופה ב־1992 ומי שהגיעה לחצי גמר היורו הקודם, לפני שלוש שנים. וגם לא את קרואטיה (4 מיליון תושבים).
אז את מי כן? אולי את גאורגיה (3.7 מיליון), אלבניה (2.8 מיליון) ואת סלובניה (2.1 מיליון). דבר אחד בטוח: הליגות הגאורגית, האלבנית והסלובנית חלשות בהרבה מליגת העל. הסיבה העיקרית היא כלכלית.
המועדונים הם קטנים, אין להם שום יכולת להביא זרים איכותיים – והכישרונות הצעירים במדינות הללו יוצאים למערב אירופה בהזדמנות הראשונה, גם כדי להרוויח סכומים גדולים בהרבה ממה שהם יכולים לקבל במולדת, וגם כדי להתפתח מבחינה מקצועית. ומי מרוויחה מהתהליך הזה? הנבחרת הלאומית כמובן.
חייבים עוד "גאנדלמנים"
המספרים לא משקרים. בסגל של נבחרת סלובניה ליורו יש 23 לגיונרים ורק שלושה שחקנים (מחליפים בדרך כלל) שמגיעים מהליגה המקומית. בסגל הגאורגי יש 24 לגיונרים ושני "מקומיים", וכל 26 שחקני נבחרת אלבניה משחקים מחוץ למדינה.
אז נכון, גם לנבחרת ישראל יש לא מעט לגיונרים, אבל ההבדל הוא בעיקר באיכות ולא בכמות (אם כי גם מהבחינה הזו אנחנו בבעיה).
אלבניה, נבחרת שאותה ניצחנו כמה פעמים במהלך השנים האחרונות, זינקה קדימה. בסגל שלה יש עשרה שחקנים שמגיעים מהליגה האיטלקית החזקה, כולל נציגים של האלופה אינטר, אטלאנטה שזכתה בליגה האירופית ולאציו.
בסגל הגאורגי יש שבעה שחקנים שמגיעים מחמש הליגות הבכירות באירופה (2 מספרד, 2 מאיטליה וכן מאנגליה, גרמניה וצרפת). אז נכון שהסגל הנוכחי של רן בן־שמעון לא דומה לזה שיעמוד לרשותו בספטמבר, כשיתחילו משחקי ליגת האומות, אבל בואו נודה על האמת - חוץ ממנור סולומון מטוטנהאם (שכעת בכלל פצוע ולא ברור מתי יחזור לשחק) ודניאל פרץ מבאיירן מינכן (כרגע השוער השלישי בקבוצה) אין לישראל לגיונרים בליגות בכירות. כולנו מקווים שאוסקר גלוך יעשה את המעבר מרד בול זלצבורג לליגה חזקה יותר, אבל זה עדיין לא קורה.
בינתיים בן־שמעון זימן לסגל שלו שחקנים מהליגות בקזחסטן, בולגריה, פולין, יפן וקפריסין. וגם אלו שהגיעו מליגות חזקות יותר (רמזי ספורי מאנטליאספור ודן גלזר מאופ"י כרתים) מייצגים קבוצות צנועות למדי.
צריך להבין - המעבר של שחקנים צעירים לליגות חזקות יותר באירופה הוא קריטי עבור הנבחרת. זו הדרך היחידה שבה הם יכולים להשתפר באופן משמעותי, לשחק על בסיס קבוע ברמות גבוהות יותר ולהתאמן בסטנדרטים שלא קיימים בארץ.
הדוגמה הטובה ביותר הוא עמרי גאנדלמן. הקשר שהצטיין באליפות אירופה עד גיל 21 לא חשב על מעבר ממכבי נתניה לאחת הגדולות של ליגת העל והחליט לעבור לגנט הבלגית. היו שנים שבהן בישראל היה זלזול מובנה בליגה הבלגית, אבל את גאנדלמן זה ממש לא עניין "מה אומרים". עונת הבכורה שלו בגנט היתה אדירה, עם 13 שערים ו־7 בישולים. באתר "טרנספרמרקט" שווי השוק שלו מוערך ב־3.5 מיליון יורו. וזו רק ההתחלה.
כששיחק במכבי נתניה גאנדלמן היה בשולי סגל הנבחרת, אבל כעת הוא אמור להיות שחקן משמעותי. וזה בדיוק העניין: ישראל צריכה עוד ועוד גאנדלמנים. שחקנים שמוכנים לעבוד קשה, שלא מסתפקים בחיים הנוחים של ליגת העל ובתנאים המפנקים שמעניקים להם יענקלה שחר, מיטש גולדהאר ואלונה ברקת. בשורה התחתונה: רק אם יהיו לנו לפחות 10-8 שחקנים בשבע הליגות הבכירות באירופה יהיה לישראל סיכוי להשתוות לנבחרות ה"קטנות" של היבשת.
דירוג פיפ"א. יש נטייה לזלזל בדירוג פיפ"א, שמבוסס על תוצאות הנבחרות השונות בחמש השנים האחרונות. ועדיין, קצת מביך להביט בדירוג העדכני, שבו ישראל נמצאת במקום ה־78 בעולם.
מה שנכון זה שקשה להשוות בין תוצאות של נבחרות ביבשות שונות. אבל אם מבודדים רק את נבחרות אירופה, מה שהופך את הדירוג לאמין יותר, מתגלה תמונה עגומה. נכון לעכשיו נבחרת ישראל מדורגת במקום ה־37 באירופה, כאשר לפניה נמצאות בין היתר אלבניה, צפון מקדוניה, מונטנגרו, איסלנד, בוסניה וגאורגיה.
המאמנים. מי שחושב שהצלחת נבחרת ישראל תלויה בזהות המאמן, כנראה לא מכיר את הנתונים היבשים. מאז שנבחרת ישראל עברה לשחק באירופה אף מאמן לא הגיע ליותר מ־50% הצלחה, ובדרך כלל זה היה הרבה פחות. אגב, מבין ארבעת המאמנים האחרונים של הנבחרת - אחוזי ההצלחה הטובים ביותר היו דווקא של וילי רוטנשטיינר המושמץ.
מאמני הנבחרת האחרונים - אחוזי הצלחה:
שלמה שרף – 37.8
ריצ'רד נילסן – 35
אברהם גרנט – 42.4
דרור קשטן – 48.4
לואיס פרננדס – 50
אלי גוטמן – 31
אלישע לוי – 40
אנדי הרצוג – 37.5
וילי רוטנשטיינר – 42.1
אלון חזן – 38.9
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו