נבחרת ישראל שוב לא תהיה ביורו, זו השורה התחתונה אחרי התבוסה מול איסלנד. זה לא שיש פה משהו חדש. נבחרת ישראל מעולם לא העפילה ליורו ולמעשה הייתה רק פעם אחת בתולדותיה בטורניר גדול וגם אז הכל התחבר לנו, כשההעפלה הגיע דרך מסלול מאוד נח שכלל פרישה (צפון קוריאה), שני משחקי בית (ניו זילנד החלשה) וצמד משחקים מול אוסטרליה העייפה, ששיחקה חמישה משחקים יותר כשרק אחד מהם בביתה.
לקראת יורו 2024, הייתה הרגשה שהסיום יהיה שונה ויש לזה מספר סיבות. ההצלחה של נבחרות הגילאים בשלוש אליפויות שונות, ההעפלה של הנבחרת הבוגרת לדרג A בליגת האומות יחד עם הישגים נאים ברמת הקבוצות במפעלים האירופאיים, גרמו לאופטימיות זהירה שיש פה משהו אחר, שהדור שלא ידע את יוסף לא סוחב עליו את כישלונות העבר וזה הזמן שלנו. אבל זהו, שלא. בחיים כדי להצליח, בטח שאתה נחות מקצועית ותשתיתית, אתה חייב להיות מושלם ניהולית ובהיבט הזה, הייתה תחושה לאורך כל הדרך שהאנשים שמנהלים את הנבחרת עושים הכל, אבל ממש הכל, כדי לחבל בסיכויים של הנבחרת להצליח. ממנהל מקצועי שרב עם כל מי שלא מסכים איתו וגם עם אלו שכן, דרך ויתור על שחקנים בכירים ויותר מהכל עקשנות מקצועית וקבלת החלטות הזויה מקצועית שהגיע לשיא במשחק מול איסלנד עם שתי החלטות הזויות ותלושות מהמציאות שפגעו קשות בנבחרת והקטינו משמעותית את סיכוייה למקסם את יכולותיה.
לכישלון אבות רבים, אבל כמו בכל תחום, הראש הוא האחראי ואי לכך הוא האשם. אורן חסון מינה את יוסי בניון למנהל מקצועי ובהמשך שינו זוארץ השאיר אותו בתפקיד ועבד איתו ברוב הקמפיין. ליוסי זכויות רבות כשחקן (גדול שחקנינו בכל הזמנים בעיניי), אבל בין זה לניהול הפער עצום. מרגע כניסתו של בניון לתפקיד, הוא הקפיד לריב עם כל מי שמסביבו ולפגוע באיכות הסגל. כבר בחודש יוני, כשהנבחרת החלה לדשדש במוקדמות היורו, היה ברור שחייבים לעשות מהלך כדי לא לבזבז בית מוקדם מהנוחים שקיבלנו ורשת ביטחון בדמות הפלייאוף שהרווחנו ביושר דרך ליגת האומות.
הנבחרת לא הראתה גמישות טקטית, כלי קריטי לצמצום פערים, שהיא חובה לנבחרת נחותה מקצועית ולא השתמשה בכלים הכי טובים שעומדים לרשותה. זוארץ היה חייב לעשות מהלך שאולי היה נתפס כלא פופולרי, אבל בהחלט היה נכון מקצועית - להזיז את המנהל המקצועי ולשנות את הצוות לקראת רגעי האמת של הטורניר. לא לקוות שמשהו ישתנה, כי דברים לא משתנים אלא אם גורמים להם להשתנות. אז כשזה לא קרה, עלינו למשחק מכריע מול איסלנד ללא השחקן הכי איכותי בסגל, ללא קשר 6 אמיתי (כששני ליגיונרים מצוינים יושבים על הספסל), שהוא קריטי שמשחקים מול מערך של 2:4:4 קווים ועם הכנה רשלנית לאחד הכלים החזקים של היריבה – מצבים נייחים. שני השערים הראשונים הגיעו מחוסר הכנה לבועט (בשער הראשון החומה חסמה את הזווית לבועט שמאלי במקום ימני) ולתנועות ברחבה.
אבל דווקא עכשיו, באחד הרגעים הקשים של הכדורגל שלנו, שידע רגעים כאלה למכביר, זה הזמן לחשוב מחוץ לקופסא, להסתכל מעט החוצה, ללמוד ולקבל החלטות שיסייעו לדור הזהב שלנו שעשה ניסים ונפלאות בנבחרות הצעירות, לעשות היסטוריה גם ברמת הבוגרים. בדומה למה שקרה לנבחרת רומניה, שהעפילה כראש בית ליורו כשהיא מתבססת על נבחרת שארבע שנים קודם לכן הגיע לחצי גמר יורו צעירות.
ההתאחדות חייבת לקבל החלטות ומהר. קודם כל לנקות את העסקנות וללכת על הפתרונות החכמים והנכונים ולא הפופוליסטים. להביא מנהל מקצועי נטול אגו, איש עבודה שיודע לחבר בין אנשים, לתת שקט למערכת (כל כך חשוב) ועם גמישות מחשבתית מבחינה טקטית. המנהל המקצועי צריך לבחור צוות מקצועי מלא, ובראש לשים מאמן שיודע להתחבר לשחקנים, פתוח לשמוע ולקבל רעיונות ויודע לנהל אנשים (אופיר חיים או ברק בכר אם ירצה בתפקיד הם שני מועמדים מצוינים). הצוות הזה צריך להשתמש במוקדמות המונדיאל כהבנה למוקדמות היורו הבאים, לבסס את הנבחרת על מנור סולומון, גלזר ושחקני הנבחרות הצעירות (שנתונים 2000 דרומה), הכל כדי שלקראת מוקדמות היורו הבאים נגיע עם נבחרת צעירה אמנם, אבל כזו שכבר צברה ניסיון ולא סוחבת על גבה את כישלונות העבר.
אני מאוד מקווה שהפעם הדברים אכן יתנהלו אחרת, כי מגיע לנו יותר. נבחרות אחרות בעולם, עם אתגרים דומים ושונים משלנו, הוכיחו שזה אפשרי וגם אצלנו, כשעבדו נכון בגילאים הצעירים ידענו לצמצם פערים ואפילו לנצח נבחרות עדיפות עלינו משמעותית. אז נכון, יש לנו בעיה קשה של תקציבים לספורט, חינוך לספורט, כמות משתתפים, מיעוט מתקנים ורמת מאמנים שחייבים להגדיל ולשדרג, אבל גם במצב הנוכחי אפשר לעשות הרבה יותר טוב והתיקון חייב להתחיל עכשיו ומיד וזאת כדי לתת לדור המדהים שצמח פה את הסיכוי לשים אותנו על המפה גם בכדורגל. אם יעבדו נכון וממקום נקי ונטול אינטרסים, זה בהחלט אפשרי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו