יעקב שחר וחבריו למינהלת הליגה לא אהבו את עונשי הרדיוס. זה פגע להם באיבר הכי חשוב בגופם: הכסף. אז הם החליטו להחליף את עונשי הרדיוס בנקודות. לא צריך להתרגש - אלה האנשים שהסכימו בעבר לקחת ביתיות מקבוצות קטנות כי המגרש היה צר מלהכיל, אלו האנשים שהביאו עלינו את שיטת הקיזוז, אלו האנשים שהביאו עלינו את "המוצר" הנוכחי שבו הקהל משחק תפקיד משני. הם פשוט לא חשבו שהם יצטרכו לציית לחוקים, אלו שהם קבעו בעצמם וחשבו שאפשר גם לכופף.
הנהי והבכי של החיפאים ב־24 השעות האחרונות הוא מקרה קלאסי לחוסר מודעות. בלי לשים לב הם הפכו לדבר הכי קרוב למכבי תל אביב בכדורסל: בוכים על החוקים, על השופטים, על התקנון שהבעלים שלהם חתום עליו יחד עם שאר בעלי הקבוצות. התחושה היא שקל מאוד להאשים את הדיינים המיושנים, אבל בסופו של דבר הדיינים מצייתים לספר החוקים. בשביל זה הם דיינים. אי אפשר לכופף את הדיינים והחוק מתי שנוח. זה לא עובד ככה במקומות שהכדורגל תקין.
אוהדי הכדורגל בישראל נדחקים בכניסות לחלק מהמגרשים כמו בהמות משא, שוטרים מפליאים בהם מכות על בסיס שעמום, ומחירי הכרטיסים לא תמיד הגיוניים לנוכח מה שרואים במגרש (לא שאפשר לקרוא למגרש באשדוד מגרש, אבל זו כבר בעיה אחרת).
הם בדרכם שלהם עסוקים במה שמעניין אותם בעיקר: הם עצמם. לכן כשהפועל חיפה משווה בדרבי, זה נראה הגיוני לאדם בוגר, בטח אחרי 7 באוקטובר שהבטיחו לנו שהשתנינו, להטיח כוס מלאה קולה בפרצוף של שחקן. נכון, המשטרה פה במגרשים לא רצינית. נכון, המאבטחים אומללים בדרכם, ותחת בן גביר יש פתח לאנרכיה.
אבל מה עם להסתכל במראה ולשאול את עצמך האם בתיאטרון היית זורק כוס, האם במטוס היית מדליק סיגריה סתם כי בא לך, האם היית משתמש בגזענות מול רופא ערבי בקופת חולים? אז למה בכדורגל אנשים מרשים לעצמם להתנהג ככה?
נכון שהמדינה בהתפוררות, ומגרשי הכדורגל הם רק הסימפטום, אבל בסוף צריך לזכור שיש כאן עניין של אחריות אישית. אם אתה באמת אוהד את הקבוצה שלך, אתה לא תתנהג בצורה כזו. אבל בכדורגל הישראלי - מבעלי הקבוצות, דרך השחקנים ועד אחרון האוהדים ביציע - לכולם אכפת רק מעצמם ולא משום דבר אחר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו