העובדה שנבחרת ישראל שוב לא הצליחה להעפיל לטורניר גדול דרך שלב הבתים, לא באמת אמורה להפתיע מישהו או אפילו לגרום לאכזבה. הרי זה קרה כל כך הרבה פעמים או אם ארצה לדייק, זה קורה מאז ומעולם, מלבד פעם אחת אי שם בשנת 1970 - וכמאמר הגשש: 53 שנים לך תזכור.
שחקני נבחרת ישראל ותושבי העוטף שרים את ההמנון בהונגריה | ליאב נחמני
נבחרת ישראל נמצאת בירידה מתמשכת. ארבעה מאמנים שונים אימנו אותנו בעשור האחרון, וכמעט כל טורניר מוקדמות, יורו או מונדיאל, הייתה ירידה באחוזי ההצלחה. 46% אצל אלי גוטמן ב-2014, 43% ו-40% אצל אלישע לוי ב-2016 וב-2018, ו-36.6% אצל אנדי הרצוג. רק אצל ווילי רוטשטיינר המושמץ הייתה עליה לאזור ה-53.3% הצלחה, אבל היכולת הייתה רחוקה מלתת תקווה לעתיד או לסמן על מגמה של שינוי.
ולמרות כל זאת, הייתה תחושה שהפעם דברים יסתיימו אחרת. ההעפלה לדרג A בליגת האומות, שהושגה גם אם בזכות ההשעייה של רוסיה, הייתה מרשימה כשהקדמנו את איסלנד ואלבניה (שהעפילה בצורה מעוררת כבוד ליורו כראש בית לפני צ'כיה ופולין), ההגרלה שהאירה לנו פנים ונתנה לנו את הבית הכי נח שיכולנו לקבל וכמובן ההצלחות המרגשות של הנבחרות הצעירות שלנו בשנה וחצי האחרונות, נתנה תחושה שהדור שלא ידע את יוסף, ימשיך את המומנטום ויביא לנו את השינוי.
אז זהו, שלא. הנבחרת של אלון חזן ויוסי בניון סיפקה את הקמפיין הכי חלש של נבחרת ישראלית מתחילת שנות ה 2000. זה לא רק אחוזי ההצלחה הנמוכים (44%), זו הדרך, הניהול הרע שעשה נזק לנבחרת, הכישלון הטקטי וצורת המשחק.
אתחיל בנתונים היבשים. נבחרת ישראל השיגה נקודה אחת בלבד מתוך 6 מול כל אחת משלוש היריבות שלנו לאחד משני המקומות הראשונים: רומניה, קוסובו ושווייץ (בטורניר מחריד מבחינתה, על אף ההעפלה). אלמלא קוסובו הייתה עושה נקודה משני משחקיה מול אנדורה ובלארוס, היינו מסיימים במקום הרביעי.
הנבחרת ספגה ב-8 מ-9 משחקים, כולל שער חובה מול אנדורה בטדי, כשהמשחק היחיד ששמרנו בו על רשת נקיה היה מול בלארוס בבלומפילד. שלוש הניצחונות שלנו הושגו בקושי רב. את שני הניצחונות על בלארוס השגנו בתוספת הזמן (אוסקר גלוך מקרן ישירה וגבי קניקובסקי, שניהם עלו מהספסל) ואת אנדורה ניצחנו בקושי אחרי מבצע אישי של מנור סולומון בדקה ה-61.
הנבחרת מחזיקה במאמן שערים שלילי (11:9) וכבשה בממוצע שער למשחק, כמות מעליבה. בשני משחקים הנבחרת לא הבקיעה, בחמישה הבקענו שער אחד ובשלושה שניים וכל זה למרות המסר בתחילת הטורניר שאנחנו באים לשחק התקפי עם כל הכלים שיש לנו.
אומרים שבחיים הכל מתחיל בניהול ובמקרה של הנבחרת, זה בלט אף יותר. מהרגע שיוסי בניון מונה למנהל מקצועי, הוא לא הפסיק לייצר פרשיות סביב הנבחרת, לגרום לאי נוחות גדולה ולתחושה שהשיקולים שלו לא מקדמים את הנבחרת לכיוון המטרה.
זה התחיל בריב עם מרקו בלבול, אדם שמאוד קשה לריב איתו וזה בלשון המעטה, על הרצון לראות את דניאל פרץ בבוגרת במשחק ידידות, המשיך בפרישות מהנבחרת של שלושה שחקני התקפה מהאיכותיים שיש לנו (כל אחד מסיבותיו) והגיע לשיא סביב הפרשה המגוחכת של ערן זהבי והחדר, שהיתה יכולה להיפתר בכל כך הרבה דרכים פשוטות ומנעה מחזן להזמין לסגל את החלוץ ישראלי הטוב ביותר בנמצא.
מבחינה טקטית, הנבחרת הלכה על מערך ראשי של 4:3:3, אבל בדומה לרוטשטיינר שהתעקש על מערך (3:5:2) וסרב לזוז גם כשהתוצאות והשחקנים לא התאימו לעמדות, כך גם הצוות הנוכחי נהג באופן דומה.
הדוגמא הבולטת לקיבעון הגיעה במשחק החשוב מול קוסובו, שבו הנבחרת ניסתה להניע כדור, לשחק פתוח ורחב במגרש בוצי עם שחקנים שהאיכויות שלהם באות לידי ביטוי במשחק מהיר על הקרקע, כשהנבחרת ממול, מתאימה את עצמה לתנאים, מעלה מערך של שלושה בלמים ובועטת כדורים קדימה על שני חלוצים שההגנה שלנו התקשתה להתמודד איתם ללא חיפוי.
גם מול רומניה, ההחלטה לספסל את מוחמד אבו פאני פגעה בנבחרת ומערך של ארבעה קשרים ושני חלוצים, בטח ובטח כששלושת שחקני הכנף הבכירים שלנו פצועים (סולומון, עבדה ויחזקאל) וכל השחקנים בעמדות הכי טובות שלהם, היה יכול לעבוד בצורה טובה יותר.
ועם כל זאת, עוד לא אבדה תקוותנו. בחודש מרץ הנבחרת אמורה לארח (בתקווה שעד אז נוכל לשחק בארץ) בחצי גמר ליגת האומות כששני ניצחונות יובילו אותנו ליורו היסטורי. אבל כדי שזה יקרה, על מנהלי הנבחרת בראשות שינו זוארץ לעשות חושבים טוב טוב ולראות איך הם מביאים את הנבחרת במצב אידיאלי מקצועית לאירוע מאוד ספציפי.
כדי שזה יקרה, יוסי בניון חייב להתעשת ולקחת אחריות. האמירה שלו בסיום המשחק, שהוא שלם לחלוטין עם הדרך וההתנהלות לאורך הקמפיין, גם אם היא נאמרה מהפה החוצה, מדאיגה, כי אדם שלא לוקח אחריות על כישלון וחושב שכל מה שעשה הוא בסדר, לעולם לא יוכל לתקן.
הצוות המקצועי חייב להניח את העקשנות בצד, להוריד את מפלס הרעש סביב הנבחרת (גם פרשת שון וייסמן מעידה על ניהול קלוקל), להיות פתוחים לזימונים ורעיונות חדשים ולעשות הכל, אבל הכל, כדי שלרשות המאמן יעמדו הכלים הכי מתאימים ונכונים לעמוד במשימה. היריבות שמסתמנות הן יריבות עבירות, אבל כדי השנבחרת תעשה היסטוריה היא חייבת שינוי. כי אם השינוי לא יגיע, נמשיך להתאכזב וחבל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
