איתי שכטר: "בכיתי, טרגדיה שאי אפשר להכיל"

איתי שכטר פותח את השיחה במונולוג על קפטן הפועל חדרה, מנשה זלקה, שעזב את הקריירה, עלה על מדים והתגייס כלוחם למען ביטחון המדינה בעת מלחמת חרבות ברזל.

"מנשה איש יקר, מה שעשה מראה לך על האופי והאישיות של הבן אדם, שעוזב את הקריירה ואחרי יום כבר עם מדים ונשק ומוכן להילחם על הבית שלו. הוא גיבור אמיתי. לכל אצטדיון שהוא יגיע, בלומפילד, סמי עופר, טדי או נתניה, הקהל יריע לו ובצדק".

שכטר אומר את הדברים אחרי שבימים האחרונים הוא עסוק, כמו רוב חבריו הכדורגלנים, בהלוויות הנרצחים ולוחמי צה"ל או ניסיון לשמח ילדים ומשפחות שחוו את הזוועות בשבת שעברה. הוא שומע זעקות שבר, מסרים לאחדות ומסביר: "מצד אחד עברנו צער כל כך גדול, אבל מצד שני, כואב להגיד, רק כשאנחנו מקבלים פצצה לפנים אז מבינים שזה גדול מהכל. אני מתפלל לאלוהים שהמלחמה הזאת תיגמר, שנחזיר את החטופים ונדע שהביחד שלנו זה הדבר הכי חשוב". 

מה עובר עליך בימים האלה? ביקרת בשפיים את ילדי העוטף ובעוד כמה מקומות.

"הסתובבתי בבתי חולים, בהלוויות, אחת מהן של ילדה אוהדת מכבי ת"א, שיום לפני קברו את אחותה. אמא שאיבדה שתי בנות ביומיים, זו טרגדיה שאי אפשר להכיל אותה. בכיתי שם, פרחים, מלאכיות שנקטפו מאתנו וכל זה קורה בארץ שלנו.

"הלכתי לבקר חייל בבארי, הוא לא יכול היה לספר לי כל מה שקרה, אבל ישבתי איתו ואתה רואה בחור בן 21, ילד צעיר ולא מעכל. אני יושב מולו ואומר "בזכותו אני פה". הרבה מלחמות היו פה, אבל הפעם אתה מרגיש שזה דופק אצל כולם בדלת. קרובים שנהרגו, חברים מהמסיבה, תושבי העוטף. יש הזדמנות להעריץ את האדמה שאנשי כוחות הביטחון והחיילים שלנו דורכים עליה. אין לי מילים להגיד כמה צריך להעריך את האנשים האלה. אנשים שלא היו שם בשבת שעברה, קיבלו טלפון, עלו על מדים, נשק והלכו להציל חיים כי זה אצלם בנפש".

בתוך מציאות המלחמה, לראשונה, שכטר וחבריו בהפועל פ"ת חזרו ביום שלישי להתאמן. זו עדיין לא מציאות אימונים רגילה, גם האינטנסיביות שונה. הזרים עזבו והסגלים חסרים וכך הדבר גם בשאר קבוצות ליגת העל. "אין לנו חשק לאימונים עצמם" מודה שכטר, "הראש שלנו רק בחיילים, בפצועים ובאנשים מהדרום. אנחנו מגיעים כי צריכים לשמור על כושר, מה שנקרא לבוא לעבודה. זה לא הרוח הרגילה והראש לא שם, קשה להתעורר בלילה, כל הזמן חדשות ועדכונים. יש לי 40-50 בני דודים שמשרתים מצפון לדרום, סדיר ומילואים. יש לי כמו אח עמית ליברמן, מפקד בגולני, ואני מעביר לו מסר מפה: תשמור עלינו, גיבור ישראל, כל היום אני חושב עליו. מהמפקדים הגדולים שהכרתי".

אתה מוכר כמי שהכדורגל מבחינתו הוא לא רק המשחק, אלא כל המסביב, החיוכים והצחוקים בחדר ההלבשה.

"זה נכון, אבל באמת שאין חשק לזה עכשיו. הלב עם המשפחות, עם החיילים שלנו ואנשי כוחות הביטחון. אנחנו לא יודעים כרגע מה יהיה, נצטרך לחכות ובעיקר להיות חזקים".

אתה מצליח כבר לחשוב על היום שאחרי המלחמה?

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

"היום אנחנו מבינים, כמה אנחנו הכדורגלנים זה בעיקר לתת קצת הרגשה טובה, אבל אנחנו לא יכולים לשרוד דקה בלי הצבא והביטחון שלנו. הכל מתגמד ולא מעניין. יש אוהדים ששולחים שנחזור, שיחזור המורל, אבל אני אומר להם שכרגע זה זמן לתת את כל האהבה ללוחמים שלנו".