פליטים של אהבה. מה רוצים מיענקל'ה שחר? שמעתי הרבה אנשים שיוצאים נגד מכבי חיפה על כך שהיא משיגה אזרחות ישראלית לשחקנים זרים, וכך יוצרת אי-שוויון ספורטיבי. למה ככה ללכלך? לא יפה, יש דברים שהם מעבר לספורט. למשל אהבה. קחו לדוגמה את דניאל סונדגרן השבדי, שהתחתן עם חברתו בעלת השורשים היהודיים ובכך זכה בתעודת אזרח ישראלי. נכון, הוא מפנה מקום לעוד זר, אבל זה לא מה שחשוב. העיקר שבזכות יענקל'ה הזוג הזה התחתן. כמה צעירים מושכים ומושכים ובסוף נפרדים? בזכות יענקל'ה קם בית בישראל... או בשבדיה. לא חשוב, העיקר שקם. אולי מכבי חיפה לא ניצחה את יאנג בויז ועפה מליגת האלופות, אבל האהבה ניצחה.
ויש את הסיפור המרגש של עלי מוחמד, צעיר אפריקני שהגיע לארץ הקודש, התאהב בה וקיבל מעמד של תושב ארעי. נכון, הוא מפנה מקום לעוד זר במכבי חיפה, אבל זה לא מה שחשוב, יש כאן עניין מעבר לכדורגל. אתם יודעים כמה תקווה זה נותן לעשרות אלפי הפליטים הצעירים מאפריקה שנמצאים בעיקר בדרום ת"א וחולמים על אזרחות. אז הנה, הגיע עלי מוחמד והוכיח להם שכל מה שצריך כדי לקבל אזרחות ישראלית זה להיות טוב בכדורגל. זה יגרום לאלפי ילדי פליטים להירשם לקבוצות הכדורגל שלנו, תחת חלום אחד - להצטיין, לחתום בקבוצת צמרת, עדיף מכבי ת"א או מכבי חיפה, ולזכות ב... תעודת תושב ארעי. דרך אגב, בדקתי מה התוקף של תעודת התושב הארעי, ומתברר שזה עד שהוא כבר לא משחק כדורגל.
תגלית העונה. בואו נדבר גם על אריק שוראנוב. החלוץ הצעיר והמוכשר הזה, שהוא יהודי־אוקראיני־גרמני, הגיע לחיפה מהבונדסליגה, ובשל היותו יהודי כשר כמובן, הוא קיבל מיד אזרחות ישראלית. נכון, הוא מפנה מקום לעוד זר בחיפה, אבל זה לא מה שחשוב, זה מעבר לכדורגל, מדובר בכלל בעידוד העלייה לארץ ישראל, וזה העיקר. יש את פרויקט תגלית המבורך, שמביא לכאן אלפי נערות ונערים, יהודיות ויהודים אמריקנים שמגיעים לארץ כדי ליצור קשר עמוק עם ישראל, לעודד כאמור עלייה ולעצור את ההתבוללות. אז הנה, גם ליענקל'ה ולחיפאים יש פרוקיט תגלית משלהם. הם הביאו עוד יהודי צעיר ומוכשר לארץ הקודש ארץ אבותינו. מרגש.
מצאו את הפתרון. שנים שנשיאי בית המשפט העליון עסקו בשאלה "מיהו יהודי?", והנה דווקא נשיא בית הדין העליון של ההתאחדות לכדורגל, השופט בדימוס אמנון סטרשנוב, שאישר לקבל את אזרחותו של סונדגרן - כן, חזרנו אל המגן המצטיין - הצליח לפתור את הסוגיה הדתית והמשפטית הסבוכה כל כך: יהודי הוא אדם שהוא טוב בכדורגל, או אחד שמתחתן עם מישהו שהוא טוב בכדורגל. אז אפשר לבוא בטענות ליענקל'ה, אבל בואו - מי שהמציא, שכלל והביא לידי שלמות את הדבר הזה שנקרא אזרחות, היא כמובן קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א. מאולסי פרי, דרך דרק שארפ, מארק בריסקר, לבאן מרסר, ג'ק צימרמן, ועד בכלל, מכבי, ועוד הרבה קבוצות בכדורסל הישראלי, הנפיקו יותר תעודות זהות ודרכונים מפוברקים מהמוסד.
הנה, הם עולים. צריך להודות על האמת: איפה היה הספורט שלנו בלי חוק השבות, בלי אזרוחים ובלי העולים החדשים? מי הייתה מכבי ת"א בלי טל ברודי? איך היינו זוכים לראות מאמן ישראלי בגמר ה־NBA בלי דיוויד בלאט האמריקני שלנו? ובואו נעבור לספורט אולימפי, לאן היה מגיע הספורט ההישגי הישראלי בלי מיכאל קלגנוב, ארטיום דולגופיאט, חנה מיננקו, לונה צ'מטאי, אלכס אברבוך, בלסינג אפריפה - גם לינוי אשרם לא היתה מגיעה לטופ העולמי בלי המעטפת והסטנדרטים שהביאו לספורט בארץ עולים ממזרח אירופה. הנה, רק מהשבוע מארו טפרי, שעלה בגיל 14 מאתיופיה, זכה במדליית כסף באליפות העולם בריצת מרתון. לאן היינו מגיעים בלעדיהם? לאן שהגענו עד אולימפיאדת ברצלונה ב־1992 - לאפס מדליות.
סיפורים למגירה. בעיניי כל ספורטאי, עולה חדש או מתאזרח, הוא מקרה לגופו. יש סיפורים כמו של ג'ו דאוסן, סלובודן דראפיץ' וזופי אבדיה, שהם מרגשים, ספורטאים זרים שהפכו להיות חלק מהישראליות, אבל גם יש מקרים אחרים שניצלו באופן ציני את החוקים, כמו סונדגרן. לא סתם הוא שבדי עם שם של פריט מהקטלוג של איקאה. הוא מזכיר לי את השידה שקניתי שם לפני ארבע שנים - אתה יודע שזה זמני, שזה ישמש אותך שלוש-ארבע שנים ואז זורקים. וכמו שראינו השבוע בשווייץ, גם בשידה שלי, לפעמים הסגירה לא כל כך טובה.
