בדקה ה-85, כשבלארוס עדיין הוליכה 0:1 על נבחרת ישראל, נראה היה שקמפיין מוקדמות יורו 2024 הסתיים לפני שהוא באמת התחיל. כי אם ישראל הייתה מפסידה לנבחרת שאסור לה לארח בביתה, ונשארת עם נקודה מתוך 9 ובמקום האחרון בבית, זה היה סוף הסיפור.
רק לחשוב על מה שהיה עובר על השחקנים ובעיקר על המאמן אלון חזן ועל המנהל המקצועי יוסי בניון בשלושת הימים הבאים, עד למשחק ביום שני מול אנדורה. בסופו של דבר הנבחרת ניצחה. בקושי, אבל ניצחה. ובמקרה הספציפי הזה התוצאה היא הדבר היחיד שחשוב. כי רק ניצחון היה משאיר את ישראל עם סיכוי סביר לסיים במקום השני ולהעפיל ליורו 2024.
זה היה משחק מוזר. והוא החזיר אותנו לימי הקורונה, כשמשחקי כדורגל היו מתקיימים באצטדיונים ריקים, בלי קהל, כשכולם שומעים את ההוראות של המאמן ואת מה שהשחקנים אומרים זה לזה.
ואיכשהו תמיד כשמדברים על כדורגל ועל קורונה, בלארוס מופיעה. שהרי הדיקטטורה היחידה באירופה הייתה גם המדינה היחידה שבה לא הפסיקו לשחק כדורגל גם בימים הכי קשים של מגיפת הקורונה.
זו המדינה שבראשה עומד אלכסנדר לוקשנקו, האיש שאמר שכל מה שצריך כדי לנצח את הקורונה זה לשתות וודקה. זה אותו האיש שמוכן להציב על אדמת המדינה טילים בליסטיים של רוסיה, וזה אותו משטר ששלח לכלא שחקני כדורגל שהעזו להעביר עליו ביקורת.
בלארוס היא נבחרת חלשה, שכבר שנתיים לא ניצחה במשחק רשמי, והניצחון האחרון שלה, במשחק ידידות כמובן, היה מול סוריה. אבל אתמול, בחלקים רבים של המשחק ובעיקר במחצית הראשונה, בלארוס לא נפלה מישראל. והאמת, זה לא אמור להפתיע יותר מדי, כאשר חמישה משחקני ההרכב מגיעים מקבוצות מהליגה הרוסית.
בודפשט מלאה בימים אלו בתיירים ישראלים, ואי אפשר ללכת ברחוב יותר מחמש דקות מבלי לשמוע עברית, ועדיין מרבית הישראלים לא שמעו על קיומו של המשחק וכאשר מישהו מהם רצה לנצל את ההזדמנות ולהגיע לעודד, הוא התאכזב לשמוע שאין אפשרות להיכנס.
כך נאלצה נבחרת ישראל להתמודד גם עם יריבה עקשנית שלא ויתרה על אף כדור, וגם עם יציעים ריקים באצטדיון הקומפקטי של אוייפשט. האצטדיון שאירח את המשחק נמצא בפרבר שקט של בודפשט, ובמועדון גאים לספר שהוא קיים כבר 138 שנה. יכול להיות שהבחירה של הבלארוסים לארח את ישראל (ואת קוסובו ביום שני) דווקא באצטדיון הזה, הייתה טעות מבחינתם.
כנראה שהם לא מכירים לעומק את ההיסטוריה של "סוסה פרנץ סטדיון", שנבנה בתחילת ה-100 הקודמת ותוכנן ע"י הארכיטקט היהודי-הונגרי אלפרד האיוש גוטמן. לפני שהפך לארכיטקט נודע, האיוש גוטמן היה ספורטאי מצטיין. כשהיה בן 18 הוא נכנס להיסטוריה כזוכה הראשון היהודי במדליית הזהב בשחייה. זה היה באולימפיאדה הראשונה, זו שנערכה באתונה ב-1896.
האיוש גוטמן היה לא רק שחיין אלא גם אתלט וכדורגלן. לא סתם כדורגלן אלא הקפטן הראשון של נבחרת הונגריה, ב-1902. לא בטוח שהעובדה שיהודי היה האיש שתכנן את האצטדיון זה מה שעזר אתמול לנבחרת ישראל לנצח את בלארוס, אבל בטוח שזה לא הזיק.
ואי אפשר שלא לסיים מבלי לדבר על אוסקר גלוך, כובש שער הניצחון. זה ממש לא משנה אם הוא התכוון להבקיע מנקודת הקרן או לא (הוא לא), מה שחשוב זה שהוא רשום על השער הדרמטי שנכבש בתוספת הזמן. בדרך כלל אלו הדקות שבהן ישראל סופגת. זוכרים את השער של סקוט מקטומיניי בהאמפדן פארק?
ישראל עדיין רחוקה מלהבטיח את העלייה לאליפות אירופה בגרמניה. אבל אם זה יקרה, אין בכלל ספק שכולם יחזרו אל ה-16 ביוני 2023, אל הדקה ה-91 ואל אוסקר גלוך, שאולי החמיץ השתתפות במונדיאליטו – אבל פיצה את עצמו עם יורו 2024.
