1. הכישלונות הסדרתיים של מכבי ת"א ביורוליג הקהו את החושים של אוהדיה ושל שאר הנוגעים בדבר, ועל סיפה של סיום עונה אירופית נוספת דועך קול הזעקה, בעוד חוסר העניין בקבוצה גובר. מכבי צועדת על הגבול שבין אדישות לאזוטריה והפכה לחממה של ציפיות נמוכות. המכביזם נעלם ותחתיו גדלה, כמו בצלחת פטרי של לוזריות, ההתרגלות לכישלונות.
גם אם כל חלק מהקבוצה נראה לגיטימי בנפרד - סגל סביר, מאמן מעוטר, ביתיות תומכת - כשהחלקים הללו פגשו בשבוע האחרון קבוצות מאומנות ושיטתיות כמו אנאדולו וז'לגיריס, הצהובים נחשפו כחסרי יכולת להיות אנדרדוג נושך (מול הטורקים) או פייבוריט שתלטן (מול הליטאים). דווקא העונה, בניגוד לסגלים אחרים בשנים האחרונות, הסגל הנוכחי והפוטנציאל שהראה לפרקים מאז קיבל יאניס ספרופולוס את הג'וב, יכול היה להשתלב במקומות 6-8 בליגת יורוליג חלשה יחסית. על כן הפספוס המכביסטי, שגדול השנה משנים קודמות ורק בגלל ההתרגלות לכישלונות, מתקבל כמעט בטבעיות.
וכך נוצרה שורה תחתונה קשה של סך החלטותיה המפוקפקות: בבניית הסגל, בניהול המשחק, בקבלת ההחלטות של שחקניה, בגזרת האופי ובחוסר המנהיגות הכללי. מקבוצה תאוות פלייאוף שקיבלה הזדמנות ריאלית להעפיל, קיבלנו עיסה דביקה של לוזריות חסרת כיוון המלאה בכוונות טובות. קבוצה תאוות תחרותיות היתה משתגעת מהפסדים ביתיים בצמתים קריטיים, שהתקבלו כך נראה בהבנה ובהכלה - מושגים ששמלוק מחרובסקי ז"ל היה מנפץ עם אלת בייסבול. וגם אם מבצבץ לו תסכול רגעי של המעורבים, הוא חולף עוד לפני שהקבוצה האורחת ממריאה חזרה מנתב"ג.
2. הפלת תיקים של אשמה על האחראים בספורט יכולה להיות אכזרית וקלה מדי, ומתבטאת ביכולת לזקק מהלכים ספציפיים של כדור אחרון כדי להוציא מהם אשמים. מי אמר סקוטי ווילבקין ולא קיבל? הוא עצמו יכול להתנחם בעובדה שלא ברח מאחריות וקיבל עליו את ניהול המהלכים האחרונים מול ז'לגיריס. מצד שני, כשיש לך היסטוריה מפוקפקת של מהלכים כאלה עם הקבוצה הנוכחית, אולי כדאי שתנסה להפעיל אחרים. או אולי שמישהו (זה שעומד בחליפה על הקווים, למשל) ישים לידך או במקומך שחקן שיהיה אלטרנטיבה לקבלת האחריות המפוקפקת שלך (יש תחושה שג'רמי פארגו היה שמח לחלוק באחריות).
ווילבקין. לא בורח מאחריות, אך כושל // צילום: אלן שיבר
ספרופולוס, נוסף על התעקשותו על דיאנדרה קיין, גם לא הצליח להכניס למכבי תרגיל שהוא קצת מעבר להיי פיק אנד רול המיועד לשניות האחרונות. כזה שהקבוצה מוציאה לפועל גם ללא פסק זמן, וכך מייצרת כמה אופציות ליצירת סל שהמוח האוחז הכדור בוחר את המוצלחת מביניהן. במקום זאת קיבלנו הוצאה לפועל צפויה וכאילו הרואית שנגמרה בלא כלום.
גם ג'ון דיברתלומיאו יכול היה לשים סוף לתהיות אם הוא מתאים לרמות האלה אילו היה קולע ליי־אפ פשוט וקריטי או לא היה מאבד כדורים תחת לחץ. אלה הם בדיוק מהלכי האופי שחורצים גורלות של עונה. הפקפוק ימשיך ללוות אותו, אבל הוא עדיין הכי קרוב לגורם משנה מומנטום שיש למכבי על הספסל.
3. קיין הפך לדמות שעליה הקהל יורה חיצים של אשמה עם הבעת דעה קולקטיבית ורעשנית כלפיו, אבל דווקא שלשום, כששיחק בידיעה שאמא שלו נמצאת במצב בריאותי קשה, אפשר להבין את העומס המנטלי והאמוציונלי הגדול מכדי שנשפוט אותו. עונתית, קיין הוא חייל של ספרופולוס (וספאחיה) שהפך לנער הפוסטר של הבינוניות המכביסטית. זו שמושפעת עמוק מזרים אמריקנים של סוף סגל יורוליג, שהפכו למובילים בעל כורחם.
עם מנהל מקצועי קרואטי, מאמן יווני וקהל ישראלי, נדמה שהגיע הזמן ששיווי המשקל בסגל הבא שייבנה ביד אליהו יהיה מבוסס על שחקנים אירופאים. השוק קשה, התחרות לא קלה, אבל האמריקניזציה הבינונית הזו פשטה את הרגל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
