עונת הכדורסל הישראלי, זו של הנבחרות השונות, הגיעה לשיאה והסתיימה פחות או יותר בחודש יולי כשפתיתי הקונפטי נאספו מרצפת הדרייב־אין, ואריאל בית הלחמי ודני אבדיה הכניסו את בגדי העבודה שלהם, זרועים בכתמי שמפניה ובסימני גאווה, למכונת הכביסה.
שלושה חודשים מאוחר יותר הגיעה זמנה של עונת הכדורסל בישראל. ועונת הכדורסל בישראל, להבדיל מעונת הכדורסל הישראלי, היא מקום שבו הכדורסל משוחק ברמה גבוהה יותר, קורות החיים מרשימים יותר והתפאורה בחלקה נוצצת יותר, אבל ההזדהות מצומצמת, ההתעניינות מפוהקת וההתרגשות מתכתבת עם אדישות. אבל בכמה פינות של הליגה, הס פן תעיר, זורחות כמה קרנות אור. אלה יכולים להיות שחקנים שגורמים לנו להישאר לשבת מול המשחק בטלוויזיה או ממש ללכת לאולם; זו יכולה להיות התנהלות של מועדון שמצליח ליצור זהות וקהילה; ואלה יכולים להיות סיפורים של חיפוש משמעות, כמו השלושה האלה.
1 - עומרי כספי. זה אף פעם לא היה קל להיות עומרי כספי, והעונה הקרובה לא הולכת להיות שונה. למרות שכלפי חוץ, כספי מתנהל בשלווה ובהשלמה כמישהו שכבר ראה הכל והשלולית שלנו לא יכולה להכתים את דש הקריירה שלו, הוא יודע שיכול להיווצר כאן מספיק רעש, שיקבע נרטיב של המצליחן מאמריקה שלא הצליח בחלק הכי אירופי של המזרח התיכון. הציוצים בהיכון, הצקצוקים כבר על קצה הלשון, והמקלדות ממוקדות לאיית אכזבה.
ונדמה שהיכולת הטובה שלו בגביע ווינר היתה סוג של אמירה, כי במקום הקשוח הזה אתה צריך לעשות רושם ראשוני גם אחרי עשור בליגה הטובה בעולם. והאמירה היתה: "הלו, אני עומרי כספי, ושאף אחד לא ישכח את זה". כי גם אם המובן מאליו ראוי שייאמר, היכולת שלו לא היתה מובנת מאליה כלל וכלל. גם אם בינתיים הוא נהנה מחיבה יתרה של השופטים המקומיים, שנותנים לו כבוד יתר בשריקות. מבחינת אוהדי מכבי שמחפשים זהות מקומית, חמישייה שלו עם יובל זוסמן ודני אבדיה היא סוג של חוק רוסי על סטרואידים.
אז הוא אולי נראה לפתע קצת זקן יותר ומקומי יותר, אבל הילדים בגלבוע, נס ציונה ואשדוד יוכלו לספר יום אחד שהם ראו את עומרי כספי משחק אצלם באולם, כשהוא חזר הביתה כדי לחפש סיום עם משמעות לקריירה בלתי נתפשת.
האדומים בגמר גביע ווינר // צילום: אלן שיבר
2 - תמיר בלאט. אמרו עליו שהוא גמד, אמרו שהוא משחק בזכות אבא שלו, אחר כך אמרו שהוא משחק כי למאמן שלו יש קשרים עסקיים עם המשפחה שלו. אמרו (וצדקו) שקשה לו לחדור לצבע, אמרו שהוא לא יכול לשמור על גארדים מהירים (אבל הוא משתפר ומשתדל).
אך צעד אחר צעד, פיק אנד רול אחר פיק אנד רול, תמיר בלאט מראה מאיזה חומר הוא עשוי, ואיך הוא מצליח להיות מנהל משחק אמיתי ברמה גבוהה, למרות החסרונות. אופי חזק, מוסר עבודה, נטרול רעשים כמעט מלא, ומוח כדורסל מבריק, מובילים לתוצאות ולעמדת הרכז של קבוצה מלאה בזרים עם קורות חיים מרשימים.
שנים שראינו צעירים מוכשרים שמקבלים הזדמנויות משמעותיות לטעות ולהתחשל במשחקים מול קבוצות ישראליות ושאלנו "למה לא אצלנו?" אז הנה, גם אצלנו. העונה הקרובה של בלאט תהיה צעד נוסף שלו אל עבר היורוליג.
בריסקר. יפרוץ השנה תחת בית הלחמי? // צילום: אלן שיבר
3 - התגלית הבאה. לאורך החודשים האחרונים מועדוני כדורסל מכל הליגות הנמוכות ערכו אימונים פתוחים, מבחנים, עבור שחקנים צעירים שמחפשים הזדמנות. מאות בוגרי מחלקות נוער שסיימו את החממה ואלפים, שמסתובבים בליגות הנמוכות עם תפילה למישהו שייתן להם הזדמנות, נשלחו על ידי הסוכן שלהם להזיע באולמות פיס נטולי מזגן, עם מאמנים ששקועים בטלפון בזמן שהם מנסים לעבור את מה שהם רואים כמבחן חייהם.
קבוצות בליגת העל בדרך כלל לא עורכות מבחנים כאלה, אבל עירוני נהריה כן ערכה. ואת המבחן צלח שלו לוגשי, בוגר מחלקת הנוער של עמק יזרעאל. יכול להיות שההחתמה של לוגשי, יחד עם ה"מבחנים" בנוכחות גורמי תקשורת היו קוריוז. אבל אין מראה מלבב יותר משבירת תקרת הזכוכית הקשיחה של המעבר בין הנוער לבוגרים, סטייל ניב משגב העונה, באותה נהריה.
החלום שמתדלק אלפי ילדים ימשיך לחיות בין אם זה יהיה לוגשי בנהריה או שחקן אחר במקום אחר, כולל אלה שלא צריכים לעבור מבחנים אבל עדיין לא עברו מבחן אמיתי בליגת העל: גיל בני בגלבוע, נועם דוברת בראשל"צ, מייקל בריסקר בהפועל ת"א, עמית זיס ואור קורנליוס בב"ש, ליאור קררה בנס ציונה, ואולי גם שלו לוגשי עצמו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
