עכשיו הכל בסדר. שינוי ניכר באוויר
שיטת החלונות ואיתה ההגרלה בבית של ארבע קבוצות מייצרת לרוב מעין מיני סדרה בין שתי נבחרות, עם משחק בית וחוץ ביניהן תוך שלושה ימים. זה מאפשר לבחון שינוי ולמידה בתוך הקפסולה. ואם אחרי המשחק הראשון אופיינו הבעיות של אופי המשחק האיטי ומיעוט הזריקות משלוש, הרי שהפעם השינוי הורגש באופן ברור מהרגע הראשון. נבחרת ישראל רצה בכל הזדמנות, וזרקה שלשות כאופציה מועדפת. הרבה מותר נכון ומתאים.
זה אופי משחק שמחייב את כל השחקנים כל הזמן. גם כשמחטיאים, חייבים להתמיד ולהמשיך בקצב המהיר. כשיש מבט פנוי מותר לזרוק גם אחרי 10 שניות בהתקפה, וכשכולם מחויבים ומבינים שזו השיטה, אז גם יורדים מהר להגנה.
וגם כשמגיעים לסט גיים, מזיזים כדור מהר ומנצלים הזדמנויות לחדור ולהוציא, אין תרגילים ארוכים, ושם הכל התבסס על המשחק היעיל של תמיר בלאט והאנרגיה של בר טימור. מכיוון שזה מעייף יותר, לספסל יש תפקיד חשוב, ומותר לבקש חילוף, וכך ראינו את תימור, בלאט, ותומר גינת שופכים לאגר ומבקשים מהספסל הפסקת חמצן.
הביטוי הסטטיסטי לשינוי - אחרי 6 שלשות מוצלחות במשחק הראשון, הגענו למאזן הזה כבר בדקה ה-22. בסיום זרקנו 50% יותר משלוש, וקלענו 50% יותר משלוש, בהשוואה למשחק הראשון. וההתקפות המתפרצות והסלים במעבר, שהיפה שבהם היה החיתוך של תומר גינת והאסיסט מרפי מנקו (להלן תרגיל רפי גינת), הביאו אותנו ליתרון 15 קרוב לסיום הרבע השלישי. עכשיו הכל בסדר? כמעט. כי מכאן התחילה ההתדרדרות, שברובה היתה מנטאלית.
רוצים שינוי?
למה קרסנו בדקות ההכרעה? כי שם מתגלים ההרגלים שמושרשים עמוק, שדורשים יותר משיחה אחת של מאמן כדי לשנות אותם. שם המשחק המהיר השתנה והסתרבל, רמת הריכוז התדרדרה, התיאום בין השחקנים נפגע, איבדנו כדורים למכביר, חוסר ריכוז בריבאונד נתן לגרמנים הרבה הזדמנויות שניות, והחטאנו זריקות קלות, כולל כמה מקו העונשין.
הכל הלך הפוך. ואני חייב לייחס את זה גם לתפקיד לתוכו גדל השחקן הישראלי, כמלווה ועוזר לשחקנים הזרים בליגה הישראלית. גם תמיר בלאט וים מדר, בשנתם הראשונה באירופה, עוד סוחבים את הנטל של היותם שחקני משנה בליגה הישראלית. ואפילו תומר גינת, בשנתו השניה באירופה, התפרק מנטאלית בסיום ואיבד את כל היתרון שבנה במשחק המצוין שלו.
אולי ישבה לו בראש החטאת העונשין השגויה והפיאסקו מהקמפיין ב-2018. במשחק ההוא הובלנו 23 הפרש על הגרמנים, והפסדנו. השיא היה כשבר טימור הנהדר, ששנים סבל מאפליית הזרים בליגה, זרק איירבול מהעונשין דקה לסיום. אלה סימנים ברורים של התפרקות רגשית ומנטאלית, שבאה מנטל לא מוכר לרוב השחקנים בדקות שהכסף נמצא על השולחן.
בסוף הגרמנים מנצחים
הגרמנים מנוסים ומתורגלים יותר במשחק המהיר ומבוסס השלשות, ובעצם ניסינו לנצח אותם במשחק שלהם. גם תוספת השחקנים שקיבלו למשחק הזה היתה משמעותית מאוד, בעיקר מאודו לו, שאיפשר להם לקלוע הרבה סלים בחדירות ולשנות את המאזן.
החוסן המנטאלי שלהם והריכוז עזרו להם בעיקר לא לעשות שטויות בסיום, מה שאנחנו עשינו למכביר. הם היו קרי רוח, סבלניים, ממושמעים, ובוגרים יותר מהשחקנים שלנו. והפעם גיא גודס ניהל את המשחק מצוין. הוא מקבל קרדיט על השינוי המרשים בשיטת המשחק והלמידה המהירה בין המשחקים.
אולי הוא ייבש קצת את רפי מנקו על הספסל, אולי לא השתמש בכלל בהיידגר שמתאים הרבה יותר לשיטת המשחק הזו, אבל הוא הביא את השחקנים אל השוקת. והם בעטו בדלי. וזו לא בעיה של גודס, אלא משהו שמושרש בבוגרינו מתוך המערכת, ובמקביל לשינוי שיטת המשחק, חשוב לעבוד עם דור העתיד גם על הראש והמנטאליות, בעיקר בדקות בהן הכסף נמצא על השולחן.
בלאט כמודל
הפוגה קומית: ב-1998 עזב אלון מזרחי את מכבי חיפה כדי לשחק בניס מהליגה השניה בצרפת. הוא בקושי התאמן שם שבוע, בלי משחקים, ואז חזר לארץ למשחק הנבחרת נגד קפריסין במוקדמות יורו 2000. מזרחי כבש צמד, ובראיון אחרי המשחק, כשנשאל על החוויה ענה: "ראיתם עכשיו מה המשמעות של לשחק באירופה. ראיתם תנועה, ראיתם חיתוכים, ראיתם הצגה של שחקן אירופאי".
תמיר בלאט מכחיד סופית את הליהוגים על איתרוגו בזכות אבא דיוויד ודוד עודד. הוא שחקן שחקן בזכות עצמו, מבין מצוין את המשחק, וגם שיפר מאוד את הגנת היחיד שלו. עדיין פה ושם הוא לא רואה את התמונה המלאה, ומנסה למסור מסירות מעט מתוחכמות מדי – המסירה לנמרוד לוי כשזה כבר רץ לכיוון הקרן היתה מיותרת וגרמה לאיבוד קריטי – אבל הוא שינה לגמרי את אופי הנבחרת והיה הגורם הראשי להצלחת תכנית הריצה בשלושת הרבעים הראשונים.
ניכר שצבר ביטחון מהמשחק ביורוליג, וגם באירופה (כמחווה לאלון מזרחי). אבל ההבדל בינו לבין מקל במשחק הראשון היה תהומי. בלאט משחרר את הכדור הכי מוקדם שהוא יכול. בעצם אחרי כל כדרור בודד, היד שלו מוכנה להוציא מסירה או קליעה. הוא לא מחליט מראש לאן הוא הולך, אלא זורם עם מה שההגנה נותנת לו. רמה מאוד גבוהה של ניהול משחק. ראיתם שחקן שבא מאירופה.
ים של דמעות
בניגוד לבלאט, ים מדר נמצא בירידה מדאיגה. הבחירה שלו בדראפט ריגשה אותי יותר אפילו מבחירת הלוטרי של דני אבדיה, בגלל תנאי הפתיחה הפחות מבטיחים, בגלל הסיפור והדרך הלא זוהרת. אבל מדר חייב לעלות מדרגה באופי המשחק, ולמצוא את המשחק שלו. בעיקר לצמצם תנועות לא יעילות, בכדורסל המודרני פחות זה יותר.
לצערו הוא לרוב החליף את בלאט, והפער ביעילות המשחק של שניהם זעק לשמיים. כדרורים רבים, לא מרוכז, הראש חושב גבוה יותר מהמגרש. וכשאתה המצב הזה, אתה חייב לשחק הכי פשוט, למסור, לנוע, לשמור. לפחות לא לעשות שטויות ולפגוע בקבוצה. והטעויות הרבות של מדר היו קריטיות אחת אחת, ותרמו רבות להפסד.
לא מתאים לנבחרת, לא לפרטיזן, ובטח לא לבוסטון. ייתכן שזה חלק מתהליך הפירוק והרכבה שמבצע עליו אובראדוביץ', ואנחנו חווים אותו ברגע השפל של העונה, לפני הזינוק קדימה. הלוואי.
