במשחק השני ובשלושה רבעים מהמשחק הראשון הפער בין גלבוע/גליל להפועל חולון עמד על 49 הפרש. למרות זאת, התוצאה בסדרת רבע גמר הפלייאוף בין הקבוצות עומדת על 1:1, וחולון תארח הערב (19.25) באשדוד את המשחק השלישי והמכריע.
קשה להאמין שנוסחת הקסם של חולון מהמשחק הראשון - להופיע רק ברבע האחרון - יכולה לעבוד שוב. פערי הרמות בין הקבוצות ברורים: חולון חלשה ומוגבלת, גלבוע עדיפה, עמוקה ובכושר מצוין (ניצחה בכל משחקי הבית התחתון).
מה שקרה במשחק הראשון היה תקלה של גלבוע, אולי בשילוב חוסר ניסיון, לעומת התעלות גדולה של החבורה הוותיקה והמנוסה של חולון - יוגב אוחיון, גיא פניני ושלומי הרוש, שחולקים יחד 43 עונות בליגה ובמשחק הראשון היו אחראים לשמונה דקות מופלאות.
מדובר היה בניצחון יוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל (מלבדו לסגולים שמונה הפסדים מאז חידוש הליגה, כולם בהפרש דו־ספרתי), ואת ההוכחה לכך קיבלנו במשחק השני בגן נר, שהיה במעמד צד אחד והסתיים ב־65:99 עם מספרים מוחצים (2:22 במתפרצות) וכמעט 70 נקודות ברבעים 2 ו־3.
ליאור ליובין עזב את גלבוע ב־2013 ומאז לא ממש הצליח. השנה חזר המאמן לגן נר, ונראה היה שמעולם לא עזב.
יש מאמנים שהכי טוב ונוח להם במועדון מסוים. ראינו את זה עם דושקו איבאנוביץ', שלאחר שחווה חוסר הצלחה במקומות אחרים חזר העונה לבאסקוניה ולקח את אליפות ספרד. הערב ליובין יכול לסגור מעגל ולהעלות את גלבוע לפיינל פור ראשון מאז 2011 - גם אז היה זה בהדרכתו וגם אז הוא עבר בדרך את חולון.
מה ליובין ידע לעשות העונה? לבחור זרים בשני חלקיה; לאושש את יפתח זיו מפתיחת העונה הלא טובה; להפוך את מייקל יאנג ל־"Go to guy" של הקבוצה מאז החזרה מהפגרה, אחרי שבמהדורה א' של הליגה זה היה ג'מאר גאלי; לקדם ולשדרג את הסנטר בניה סרור בעונתו הראשונה בליגה; לשפר מאוד את משחק ההגנה של הקבוצה, שבתחילת הדרך היה רך וחדיר מאוד; ולייצר זהות ישראלית לקבוצה.
אם גלבוע אכן תעפיל לחצי הגמר, כבר לא כל כך בטוח שהיא תפגוש שם את מכבי ת"א, ואז התיאבון יכול להיפתח עוד יותר.
