"ישראל היום" ממשיך בפרויקט הדירוגים שמלווה אותנו בשבועות האחרונים, ובאמצעותו נסכם וננתח את הכדורסל הישראלי בשנות האלפיים. היום בחלק ד' אנו מדרגים את חמשת הכדורסלנים המתאזרחים הגדולים ביותר ב־20 השנים האחרונות.
1. דריק שארפ
במספרים: 13 אליפויות, 3 תארים אירופיים (2 יורוליג וסופרוליג), 11 גביעי מדינה, 2 גביעי ווינר ותגלית העונה. 430 משחקים בליגת העל ו־2,664 נקודות. 44 משחקי נבחרת וממוצע של 11 נק'.
בקצרה: על חודו של קול נבחר שארפ במקום הראשון בדירוג שלנו, לא משום שהיה שחקן יותר טוב מבלו (כי הוא לא), אלא כי שיחק פה יותר שנים (18), התחבר להווי הישראלי, שימש קפטן של מכבי ת"א במשך שש עונות, וגם התייצב תקופה ממושכת למשחקי נבחרת ישראל ללא בעיות.
כל זאת לצד השפעה מקצועית לא מבוטלת על ההצלחות של הצהובים, וכמובן רגע אחד בלתי נשכח מול ז'לגיריס קובנה ב־8 באפריל 2004, ששינה את ההיסטוריה של הצהובים ושל שארפ עצמו. כיום כל קבוצה שמביאה מתאזרח רוצה "דריק שארפ" חדש ברמת החיבור וההזדהות.
.jpg)
2. דיוויד בלו
במספרים: 5 אליפויות, 2 זכיות ביורוליג, 6 גביעי מדינה, 4 גביעי ווינר, השחקן המצטיין של הפיינל פור, השחקן השישי של העונה ותגלית העונה. 215 משחקי ליגה ו־1,585 נקודות. 24 משחקי נבחרת עם ממוצע של 9.8 נק'.
בקצרה: דיוויד בלו הוא השחקן הכי טוב בדירוג הזה והיכולת שהציג בשתי עונותיו האחרונות מציבה אותו כאחד השחקנים הכי טובים ששיחקו במכבי ת"א, ובליגה הישראלית בשנות ה־2000.
עם 41.1 אחוזים מחוץ לקשת בממוצע ביורוליג, בלו מיצב את עצמו כאחד הקלעים הגדולים בכדורסל האירופי, והזכייה של הצהובים ביורוליג ב־2013/14 רשומה במידה רבה על שמו ועל הווינריות שכל כך אפיינה אותו. בלו סיים שני רק משום ששיחק פה פחות שנים משארפ והתחבר פחות ממנו למדינה.
3. אלכס טיוס
במספרים: 3 אליפויות, זכייה ביורוליג, 2 גביעי מדינה, 2 גביעי ווינר, פעם אחת בחמישיית העונה, השחקן השישי של העונה, השחקן המצטיין של הפיינל פור. 167 משחקי ליגה ו־1,260 נקודות. 23 משחקי נבחרת עם ממוצע של 10.9 נק'.
בקצרה: בעידן החוק הרוסי, אלכס טיוס היה שובר שוויון בליגת העל. ספק גדול אם יימצא בעתיד שחקן בעל תעודת זהות ישראלית עם אתלטיות כמו שלו (רביעי בחסימות בכל הזמנים ביורוליג). היה חלק חשוב מהזכייה באליפות אירופה האחרונה של הצהובים, ולמרות הפרידה בטונים מעט צורמים מהנבחרת, אין לשכוח את תרומתו בשנים שבהן שיחק בשורותיה.
אם נעזוב לרגע את העניינים הכלכליים, מבחינה מקצועית טיוס יכול להיות הפתרון הראוי למשבצת השחקן המקומי בקו הקדמי של מכבי ת"א.
.jpg)
4. קורי קאר
במספרים: 13 עונות בליגת העל (ועוד כמה בליגות הנמוכות), 278 משחקי ליגה, 2,688 נק' (מקום 90 בכל הזמנים, יותר מכל אחד אחר בדירוג), אליפות, שחקן העונה של השחקנים, חמישיית העונה.
בקצרה: קשה למצוא מתאזרחים שהפכו להיות ישראלים לכל דבר כמו קורי קאר. מלבד המספרים הנאים, הגארד מלא שמחת החיים נשאר לגור בארץ גם לאחר שפרש ממשחק פעיל, והפך לאפרו־אמריקני הראשון שמשמש מאמן ראשי בספורט הישראלי.
קאר הוא המודל הראוי לכל אדם שמגיע מחוץ לארץ ורוצה לקבל אזרחות ישראלית גם ברמת האופי וההתנהלות, וגם בתרומה המקצועית הרבה שקיבלו הקבוצות ששיחק בהן.
.jpg)
5. ג'ייק כהן
במספרים: 4 אליפויות, 2 גביעי מדינה, 2 גביעי ווינר, 7 עונות בליגת העל, 206 משחקים ו־1,694 נקודות. 21 משחקים בנבחרת (והיד עוד נטויה) עם ממוצע של 12 נק'.
בקצרה: כהן נכנס לחמישייה בראש ובראשונה בזכות הצד המקצועי. מדובר בשחקן הכי טוב של נבחרת ישראל בשלוש השנים האחרונות: ראשון בנקודות, שני במדד ושלישי בריבאונדים. ומאז שחזר למכבי ת"א ב־2017, הוא אחד הישראלים המצטיינים בליגה.
האופי והדומיננטיות שלו הפכו אותו בשנים האחרונות לפנים ולקול המייצג של השחקנים המתאזרחים - גם אם לעיתים נכנס לעימותים מוגזמים עם הארגונים המנהלים את הכדורסל בישראל - וגם לאחד המנהיגים של הצהובים (הקפטן בעונה החולפת). לא בטוח שלא נראה אותו פה שוב בעתיד.
כמעט נכנסו: ג'ון דיברתולומיאו, אמארה סטודמאייר
מדרגים: עודד שלו, אלי שטרן, אלי סהר, אבי סגל, עידו אשד, אביב כהן ויעקב מאיר
הכתבות הקודמות בסדרה: הישראלים הטובים ביותר, הפלופים הזרים הגדולים ביותר, המאמנים הישראלים הגדולים ביותר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
