במשך יותר מ-20 שנות קריירה כשחקן, מנהל מקצועי ומאמן ראשי, היה תמיד יותם הלפרין תחת אור הזרקורים. מי שפרץ בסערה ועלה להופעת הבכורה בקבוצה הבוגרת של מכבי תל אביב כבר בגיל 17, היה רגיל תמיד ללחץ, לעיניים הבוחנות ולמעמדים הגדולים. אלא שבשנים האחרונות נותר הלפרין - מבחירה - מחוץ לקלחת של הכדורסל הישראלי, עד שלפני כחמישה חודשים מצא את עצמו סוגר מעגל וחוזר להיכן שהכל התחיל עבורו - מחלקת הנוער של מכבי תל אביב, הפעם כמאמנה.
יותר משנתיים וחצי עברו מאז דיבר יותם הלפרין בפעם האחרונה. מאז הספיק להיפרד מתפקידו כמאמן הפועל ירושלים, לזכות עם הקבוצה בגביע המדינה כיועץ מקצועי, ולעזוב בהפתעה כמה ימים בלבד לאחר מכן. כעת, כשהוא מדריך את דור העתיד של הצהובים והכדורסל הישראלי, שבועיים לאחר יום הולדתו ה-41, התיישב הלפרין לראיון בלעדי עם "ישראל היום" ושבר שתיקה.
"החזרה למכבי תל אביב כמאמן קבוצת הנוער של המועדון מרגשת מאוד בשבילי, התחלתי את הדרך במועדון הזה בכיתה ג' ועברתי את כל השלבים עד לבוגרים. אני פוגש היום הרבה פרצופים ישנים שאני מכיר, מדובר בסגירת מעגל מרגשת. העבודה עם הנוער חדשה לי, זה לא אותו כדורסל ואני נפגש בכדורסל שחדש גם לי. אני לומד ביחד איתם, אבל הנחיתה היתה רכה עבורי", סיפר הלפרין בפתח דבריו.
אתה עובד עם דור העתיד של הכדורסל הישראלי, כשאתה מסתכל קדימה אתה אופטימי?
"אנחנו חווים שנים מדהימות לכדורסל הישראלי. יש לנו היום דור שאמור להיות משמעותי בכדורסל האירופי בשנים הקרובות, עם שחקן NBA לגיטימי, שחקני יורוליג לגיטימיים ושחקני ליגת האלופות וליגה לגיטימיים. אם נסתכל על הנבחרת, אז יש לנו שחקנים שכבר עשו משהו בקריירה. המטרה שלי כיום כמאמן היא לייצר שחקנים למכבי תל אביב ולנבחרות ישראל".
עבור הלפרין, מגדולי השחקנים של נבחרת ישראל וחבר בכל הנבחרות בעברו, המדים הלאומיים היו ונותרו מושא לגאווה גם כיום. "עברתי את כל נבחרות ישראל ואני זוכר עד היום כל דקה שהייתי ולבשתי את המדים הלאומיים. מאוד חשוב שיהיו שם אנשים שעברו את זה. נבחרות ישראל זה דבר מאוד מיוחד, דבר שהיה איתי בלב ותמיד יהיה איתי בלב".
"מאוד מתגעגע למשחק"
שש שנים וחצי לאחר שפרש מכדורסל, הלפרין מתרוצץ מדי יום על הפרקט. לצופה מהצד יהיה קשה לחוש בשנים שעברו, שכן חדוות המשחק והרצון לנצח נותרו היום בהלפרין המאמן כמו אז בהלפרין השחקן. רק גילם של שחקניו, תלמידי בית ספר תיכון בני 16 עד 18 לכל היותר, מעיד על השנים שחלפו, וחלקם כלל לא ראו את שחקן העבר המעוטר בימיו ככדורסלן פעיל.
"ככל שהשנים חולפות השחקנים הצעירים פחות מכירים את הדור שלי", מודה הלפרין בחיוך, "אני מאוד מתגעגע למשחק, כשאני מגיע למגרש אני מתרגש. יש רגעים שאני מת לשחק ואני מתחרה עד היום עם השחקנים שלי, הם לא ממש מתרגשים מזה. החלום שלי והסיפוק הכי גדול שלי זה לגדל שחקנים, אני רוצה בסוף הדרך שאהיה מסוגל לפתוח טלוויזיה ולראות שחקן שאני גידלתי. היום אני זוכה לעצב ולחנך ילדים, זה הרבה יותר מכדורסל".
לאורך ראשית הקריירה היה מזוהה הלפרין עם מכבי ת"א, אבל את החלק האחרון של הקריירה שלו בילה ביריבה המושבעת הפועל ירושלים, שאותה הוביל לשתי אליפויות, ובהמשך שימש בשלל תפקידים והשלים עשור במועדון.
היית מאוד מזוהה עם מכבי ואז עברת לירושלים, איך נוצר החיבור המחודש עם מכבי?
"החיבור שלי עם מכבי הוא טבעי לחלוטין, גדלתי פה. הרגיש לי טבעי לחזור".
היית רוצה בעתיד לאמן את מכבי תל אביב?
"אני לא חושב על זה, בכנות. כרגע אני פה במחלקת הנוער וזה מה שחשוב לי. אין לדעת מה יוליד יום, זה עניין של סיטואציה"
.מה דעתך על העונה שלהם?
"קשה לשפוט. יש כל כך הרבה דברים שמתרחשים השנה, אנחנו במציאות לא נורמלית שמשפיעה על כל עולם הספורט ואני מניח שמכבי היא נפגעת עיקרית מהמלחמה. החברים הכי טובים שלי נמצאים שם ואני בטוח שהתקופה הזאת תעבור".
"השקט הוא לא בשבילי"
שנתיים בדיוק חלפו מאז עזב הלפרין את תפקידו כיועץ מקצועי בהפועל ירושלים. כעת הוא חוזר לאותם ימים ומדבר לראשונה על הנסיבות שהובילו לפרידה מהמועדון.
"הייתי בירושלים עשור כמעט בכל תפקיד. הייתי שחקן, מנהל מקצועי, כשהיה צורך ישבתי על הספסל כמאמן ואפילו כעוזר מאמן. באמת חוויתי הכל, נגמרה תקופה משמעותית והרגשתי שזה סיום תקופה גם בשבילי, זה חלק מהחיים.
"בסוף צריך לדעת להסתגל, עשיתי כל מה שהיה צריך לטובת המערכת ובסופו של יום אתה צריך לבחור את מה שנכון עבורך. הרגשתי שהדבר הנכון עבורי הוא להיות שעות על המגרש בכל יום, זה מה שאותי הכי מספק. כשעזבתי ידעתי שארצה להמשיך בכדורסל, אבל לא ידעתי איך. הכדורסל הוא בלב שלי, לא תמצא אותי בבית יושב והטלוויזיה לא דולקת על כדורסל בטעות. הכדורסל בליבי, השקט של לשבת בבית לא היה בשבילי".
היית בתפקיד בטוח כמנהל מקצועי, בדיעבד ההחלטה לרדת לקווים דחקה אותך החוצה?
"אני חושב שלא. החוויה שלי כמאמן ראשי בהפועל ירושלים היתה קפיצת ראש למים העמוקים בסיטואציה לא פשוטה, אבל אני חושב שהניסיון הזה עזר לי ויעזור לי בעתיד".
החוויה שעברת כמאמן הפועל ירושלים גרמה לך לשקול שוב את הרצון להיות מאמן בוגרים?
"להיות מאמן של קבוצה בוגרת זה תפקיד קשה, הרבה פעמים אתה מרגיש בודד, הרבה פעמים הדברים לא בשליטתך וזה מקצוע לא הוגן. עולם הספורט הוא נזיל, אני חושב שחסרה לנו סבלנות בעולם הספורט. להיות מאמן היה מאוד מיוחד ואמוציונלי בשבילי, החיים מובילים אותנו ואין לדעת".
היו לך לאורך השנים האחרונות כמה הצעות לחזור לקווים, מדוע לא לקחת אותן?
"חיפשתי את הסיטואציה שארגיש שלם איתה. היו סיטואציות שהרגישו לי פחות מתאימות. אני מאמין שדברים עוד יקרו בעתיד".
לאמן ביורוליג זה חלום עבורך?
"כל מי שעוסק באימון שם לעצמו את המטרות להגיע לרמות הכי גבוהות וגם אני ככה. אני מת על כדורסל ורואה כל היום יורוליג, אם יש מאמן שהייתי רוצה לעבוד איתו מאוד זה ז'ליקו אוברדוביץ'".
מה החלום הכי גדול שלך כמאמן?
"לאמן את נבחרת ישראל. לעבוד בנבחרות ישראל יעשה לי משהו מיוחד בלב וירגש אותי, בכל תפקיד ובכל נבחרת ובכל גיל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו