ישראלית בע"מ. הנה מתחילה לה עוד עונה בליגת העל בכדורסל, וההתרגשות לא בשיא. כי איך נאמר בעדינות? לא אכפת לי. אל תבינו אותי לא נכון, עם כל הכבוד לכדורגל - אני משוגע על כדורסל. מה אני אעשה? זה משחק הרבה יותר אינטליגנטי ומתוחכם, וההבדל בינו לכדורגל זה כמו ההבדל בין צביקה שרף לשלמה שרף.
ועדיין, כדורגל זה משחק שאתה יכול סתם ככה לזפזפ לך בערוצים, ליפול על משחק בליגה הצרפתית בין ניס למארסיי, ולעצור לצפות בו - בכדורסל זה פחות קורה. כמה פעמים יצא לכם ליפול על משחק בליגה הצרפתית של הכדור הכתום ולשבת לראות עד הסוף? באמת שכדורסל זה משחק יותר מתוחכם.
אבל יש בעיה. אני חייב להיות מעורב רגשית כדי להתעניין, והליגה שלנו לא מרגשת, כי הליגה הישראלית היא לא כל כך ישראלית. ליגת "Winner" סל - אפילו הספונסר באנגלית.
לב שבוי. בואו נבהיר, יש אחלה קבוצות. הפועל ירושלים והפועל ת"א התחזקו, הפועל אילת, הפועל חולון ובני הרצליה בדרך כלל מפתיעות לטובה, מכבי ת"א כמובן, וסוף־סוף יש תחרותיות. וזה חשוב. אני גדלתי בשנות ה־80. אז היו ערוץ אחד ואלופה אחת, מכבי ת"א, שלקחה כל שנה אליפות. זה היה משעמם כמו הערוץ היחיד שבו שודרה. אתה שבוי שלו ורואה את מה שיש.
לדוגמה - לסדרה "הלב" היתה עונה אחת, אבל שידרו לנו אותה שוב ושוב, והיה קשה למצוא לה תחליף, כמו שלמרקו היה קשה למצוא את אמא שלו. ככה ממש היה אפשר לראות את הליגה בכדורסל, אותה העונה שוב ושוב בשידור חוזר, אין מתח. אתה יודע איך זה ייגמר - בסוף מרקו כן ימצא את אמא שלו ומכבי תהיה אלופה.
אלא שבתחילת שנות ה־90, כשהכבלים נכנסו לחיינו, פתאום הגיעו אופציות אחרות וחדשות, והפועל גליל עליון זכתה פתאום באליפות. היום יש מבחר, יש אופציות, יש נטפליקס, יש יותר מעשרה ערוצי ספורט, ומכבי כבר לא תמיד לוקחת אליפות.
משבר זהות. אל תזלזלו! לראות משחק בליגה הישראלית זה ממש כמו לראות משחק NBA - הרבה אמריקנים, קצת אירופאים וישראלי אחד. וזאת הבעיה. קשה להתחבר לסיפור של קבוצה כשיש תחלופה כמעט בלתי פוסקת של שחקנים - עד שאני מתחיל להכיר את השחקנים, הם עוזבים למדינה אחרת. יש לנו יותר וויליאמס וג'ונסון מכהן ולוי. ספורט זה הזדהות. פוליטית, אידיאולוגית, חברתית. אתה צריך לאהוב או לשנוא, וזה קשה כשאתה לא מכיר.
אני לא שונא אף אחד בליגה שלנו. כולם חביבים, כולם ממש אחלה והכל באנגלית, עם הפיק־אנד־רול, והווינר שוט, והאייסוליישן מאץ'־אפ זון. הכל בינלאומי. אבל איפה הסיפור? איפה הזהות? אני עדיין לא מצליח להבדיל בין גליל עליון לגלבוע/גליל. ואיך ב"ש ודימונה התאחדו? יש ביניהן 50 דקות נסיעה, אלה אפילו לא אותם השליחים של וולט.
דור שני למתאזרחים. הליגה הישראלית היא בית ספר לכדורסל, וכשאני אומר "בית ספר" אני מתכוון לזה שחלק מהמשחקים נערכים באולמות של בתי ספר. לפעמים זה דווקא מתאים, כי יש פה יופי של שחקנים צעירים. הנוער והעתודה שלנו מצליחים באירופה, אבל לא בישראל.
אני מקווה שהמתווה החדש של שר התרבות והספורט מיקי זוהר, שמעודד כלכלית קבוצות לשחק עם ארבעה זרים בלבד, ייתן לנו לראות יותר כדורסלנים ישראלים צעירים. הלוואי שבמקום להביא שבעה זרים בינוניים יביאו שניים תותחים מוכחים, ושניים שיהיו ניסיונות גניבה.
כשמדברים על זה שהמתאזרחים והזרים השתלטו על הליגה, צריך לשים לב שאנחנו כבר בדור שני של מתאזרחים. חוץ מדני אבדיה (הבן של זופי), הכוכבים בליגה הישראלית הם הבנים של המתאזרחים לשעבר: תמיר בלאט, אור קורנליוס, שון דאוסון, אפילו מהכדורגל הבאנו את הבן של סלובודן דראפיץ' (דולב). ושלא תטעו - אני בעד, הם ישראלים אמיתיים לכל דבר ועניין, והם חלק בלתי נפרד מהכדורסל הכחול־לבן.
אז תנו לנו לראות כדורסלנים ישראלים, מכל הגילים והגבהים. בנים של, אחים של. אני רוצה כדורסל ישראלי, לראות צעד וחצי ולא יורוסטפ, אני רוצה לראות את יאיר קרביץ מרביץ, את עמית שרף מסדר תרגיל, את בן שרף קולע ואת צביקה שרף משתגע ביציע. קצת רז אדם, אדם אריאל, אריאל בית הלחמי, פחות קולסון יותר זלמנסון. שייקחו פסק זמן, ולא טיים־אאוט. כששחקן מקבל מכה שיגיד "ססאמ..." ולא "פאק יו". זה הרבה לבקש? רוצה כדורסל שלנו.
המדור הוא סאטירי
