הרבה חברים שלא ממש בתוך הכדורסל הישראלי פנו אלי השבוע בשאלות מעניינות לגבי נבחרת העתודה שלנו, ששוב באופן מפתיע ומרגש, כזה שכבר הפך למסורת בחמש השנים האחרונות, עלתה לגמר אליפות אירופה.
אחד שאל: אם דני וולף לא ישחק כאן בליגת העל, אולי עדיף שבכלל לא היו מביאים אותו? ואני אמרתי לו שזה נפלא שמישהו דג אותו מאוניברסיטת ייל.
חוק השבות מעניק לו אזרחות ומפצה על הגן היהודי הנמוך, וזאת כדי שיובל לוין ייתן את הפריצה שלו, ורון ציפר יוכל לרוץ ולקלוע כמו שארונס מרצ'וליניוס הצעיר, ונועם יעקב יוכל לחתוך וגם לקבל מסירת הקפצה, וכולם ילמדו לשחק עם סנטר נייד חכם וקולע. כי כזה אין לנו. ואפילו שוולף אמר שהוא מעדיף קודם NBA, ואז ליגת על. מקובל. מישהו מפקפק ביכולתו? אף אחד כבר לא.
אחר שאל: אבל למה שומרים הגנה אזורית ולא אישית? מה החוכמה לנצח בטקטיקה? אז עניתי: כדי שגם הדור הבא יהיה בדרג א' ויתמודד נגד הטובים ביבשת, ותתפתח מסורת של מנצחים, ותונצח אחריות דורית של הבוגרים לצעירים, ובן שרף שיצטרף בעונה הבאה יוכל לשחק באליפות אירופה דרג א'.
מה שפיני גרשון הביא לנבחרות הצעירות הוא התאווה לניצחון, והבנה ש"לנצח זה מקצוע". והמאמנים המצוינים מלמדים, והשחקנים לומדים איך משחקים הגדולים, וקונים אופי, והבנה טקטית, והחוויה של טורניר כזה שהולך עד הגמר שווה לשנת אימונים. חוויה חד פעמית ספורטיבית וחינוכית ממדרגה ראשונה.
החבר השלישי טען: מה זה משנה אם בסוף בכל הקבוצות יש שמונה זרים והילדים האלה לא ישחקו כל העונה? והנה השר מיקי זוהר התעשת וייתן בונוס גדול לקבוצות עם ארבעה זרים בטופס. ולפתע הקיץ כל הקבוצות דואגות לישראלים תחילה. בחולון, וירושלים, והפועל ומכבי תל אביב יהיו סגלים ישראלים מרשימים, וזו תהיה עונת פריצה גם לכדורסל הישראלי. ושל בן שרף שבחר בקרית אתא ושרון אברהמי להכין אותו לאליפות אירופה לעתודה בעונה הבאה. והנה הכל מתחבר.
והחבר האחרון טען שלא היה רחוק והיינו מפסידים לספרדים ונאבקים נגד הירידה לדרג ב', והכל היה נכתב ההפך. אולי, אבל אלעד חסין ועמית שרף, שני מאמני ליגת על בעונה הקרובה, עברו את המשוכה הקריטית הזו בתחבולנות וחוכמה רבה, ומאז אנחנו בלתי עצירים.
ההבנה שבמשחק המסודר יהיה קשה, ייצרה לחץ על הכדור, ריצה בכל מצב, וגם זריקה מהירה משלוש למרות האחוזים הרעים הערב. זו שיטת המשחק שמתאימה לכל נבחרות ישראל. ולכו ספרו על חשיבות משחק בודד לפיני גרשון, אחרי נס ז'לגיריס, שבלעדיו יכול להיות שכל הכדורסל שלנו היה הפוך, ובוודאי הוא עצמו. זה היופי בכדורסל, ואת זה זוכרים.
לסיום חשוב לפרגן למאמנים במחלקות הנוער, בנבחרות הצעירות ובבית הספר היסודי והתיכון. וגם בבית ספר הר חרמון במסצ'וסטס בו למד דני וולף. אתה לא יכול לדעת מי המאמן שיצק בהם את התכונות המיוחדות שאיפשרו להם לבלוט בין אלפים בשנתון שלהם, ולהגיע לקצה העליון עם נבחרת העתודה. פרגנו למלמדים האלה, כשהם עובדים עם הילדים שלכם בכיתה ג'. כי אולי בסוף גם הם יהפכו לזאבים צעירים.
