סוף סוף יש מאמן לנבחרת לישראל. ארבעה חודשים מאז שגיא גודס התפטר והרבה אחרי שהיה ידוע שגודס לא ימשיך מצאו באיגוד מאמן. מצאו? למעשה לא היה צריך לחפש. הוא היה שם כל הזמן. לא ברור למה היה צריך תהליך כל כך ארוך כדי להגיע לבסוף למי שהיה המועמד הראשון והטבעי. זה היה כמו לנסוע מתל אביב לאילת דרך חיפה.
ההכרזה על בית הלחמי כמאמן הבא של הנבחרת היא למעשה הכרזה על מינוי טבעי שנעשה בדרך לא טבעית. בדרך לחלום של כל מאמן עבר בית הלחמי דרך חתחתים והמינוי לא ניתן לו על מגש. בית הלחמי מקבל את התפקיד כשנה וחצי אחרי שהיה צריך לקבל אותו. אחרי שעודד קטש סיים את תפקידו לא היה ראוי ומתאים יותר למנות את מי שהביא את נבחרת העתודה להישג היסטורי אדיר - שתי אליפויות אירופה ברציפות. היה טבעי ביותר שכשדור שחקני העתודה נכנס לנבחרת הבוגרת הוא יהיה שם להוביל. השיקול ההגיוני לא עבד כאן וגודס קיבל את התפקיד.
גם אחרי שגודס התפטר לא היה אמון מוחלט שהוא האיש. שוב הוא נאלץ להמתין. באיגוד הלכו עד הטופ האירופי - פאבלו לאסו כדי למנות בסוף את בית הלחמי. סיפור לאסו היה מיותר. היה ברור שזה לא ריאלי והיה ברור שהוא לא יוותר על היורוליג כדי לאמן את נבחרת ישראל. זה היה תסריט נאיבי מדי.
עכשיו אחרי הסיבובים האלה בית הלחמי נוחת סוף סוף בתפקיד וטוב יעשו מי שמינו איתו אם יתנו לו את ההרגשה שהוא לא ברירת מחדל ולא קיבל את התפקיד בחסד. זה אחד הדברים הבסיסיים החשובים להצלחתו בתפקיד. עכשיו בית הלחמי צריך לספק קבלות ולהשתמש בקלף החזק שיש לו ביד - החיבור עם השחקנים, שלא מעט מהם חייכו הבוקר בשביעות רצון כששמעו את החדשות.
מעמד המאמן הישראלי בשפל. שדרת המאמנים המובילים הצטמצמה ולא צומחים מאמנים חדשים, מה שגרם לקברניטי הנבחרת לחפש מאמן זר. את מרכז תשומת הלב העונה בליגת ווינר סל תופס דווקא מאמן זר - אלכסנדר דזיקיץ׳. כל זה שם על הכתפיים של המאמן הלאומי החדש אחריות כפולה. גם להצליח עם הנבחרת וגם לשקם את מעמד המאמן הישראלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו