פלימנטו גלוריוס (באיטלקית: כישלון מפואר). במחשבה ראשונה אולי אין קשר, אבל שלשום בנהריה התפוצצה בועת היורוליג של הפועל ירושלים. נכון, היא עוד יכולה להפוך את הסדרה, להגיע לפיינל פור ואולי גם לקחת אליפות, אבל הכאוס המוחלט בעין שרה, בעיקר ביציע האדום (קטטה, אוהדת שהתעלפה ואוהדים זועמים ליד אוטובוס הקבוצה), הוא תוצאה של מועדון שבשנים האחרונות חי על הורמוני גדילה לא טבעיים.
שלא יהיה לאף אחד ספק - אלמלא אורי אלון, הפועל ירושלים היתה עלולה למצוא את עצמה במצב של האחות מהכדורגל, ואולי גרוע מכך. חזון היורוליג שלו, שאותו הציג מיומו הראשון, גרם לאוהדים לחלום בגדול אחרי שנים של בינוניות, ומה צריך אוהד יותר מחלום שיוצא מהמגירה? אבל כמו שדודו טסה שר, עכשיו מגיע גם הכישלון המפואר.
ירושלים מנסה להיות קבוצת יורוליג תוך שהיא מדלגת על הצורך להפוך לקבוצה דומיננטית בליגת העל. נכון, הדרך לליגה הפרטית והסגורה כבר מזמן לא עוברת דרך צלחת האליפות, אבל הניסיון להגיע ליורוליג ולהשקיע את כל מה שיש רק באירופה - הוא זה שהביא את אירועי עין שרה.
.jpg)
פיאניג'אני. קורס לחלוטין במאני טיים // צילום: אלן שיבר
האדומים עדיין בדרך להפוך לקבוצה גדולה באירופה. אבל אלון, הראל, חומסקי ושות' צריכים להבין שזה יקרה רק לצד הצלחה בליגה, ולא במקום. הרי רוב קבוצות היורוליג הן קבוצות שבמשך שנים הפגינו דומיננטיות בליגות המקומיות, ולחשוב שירושלים יכולה לדלג על השלב הזה - זו חשיבה לא בריאה.
בעונה הבאה הבנייה המקצועית תצטרך להיות כזו שתאפשר הצלחה בשתי המסגרות, ולא באחת על חשבון השנייה. ובאותה הזדמנות, מוטב אם ירושלים תוותר על הדרישות הדרקוניות מהמינהלת, כמו ביטול חוק הצעירים והגדלת מספר הזרים לשישה, דברים שיטיבו רק איתה ועם מכבי ת"א. ליגה פרטית אחת כבר יש באירופה, תודה.
אאריאו (באיטלקית: מטוס). ועכשיו לתופעה שנקראת אלסנדרו ג'נטילה. הפרויקט האישי של סימונה פיאניג'אני נמצא כאן פחות מ־60 יום, ומעבר למכניקת זריקה איומה ותקיעת משחק ההתקפה הירושלמי, שתקוע ממילא, שלשום הוא גם הרשה לעצמו לקלל את אוהדי ירושלים המתוסכלים.
.jpg)
ג'נטילה (מימין). ירושלים צריכה להעניש אותו בחומרה // צילום: אלן שיבר
ההנהלה חייבת להעניש את השחקן בחומרה (ואולי אפילו לחתוך אותו), רק כדי להבהיר שדבר כזה לא יכול לקרות בקבוצה שמתגאה בכך שאוהדיה הם המשאב הכי חשוב שלה. ג'נטילה הוא כמובן לא הבעיה היחידה של ירושלים. ג'רום דייסון נראה כמו חיקוי עצוב לשחקן שהביא במו ידיו דאבל לססארי לפני שנתיים; טראוויס פיטרסון דוגל בשוויון זכויות והוא מזיק לקבוצה גם בהגנה וגם בהתקפה; וריצ'רד האוול, שכמעט גרם להפועל ת"א והפועל ירושלים להתלכלך בבוררות - לא מהווה את שובר השוויון שחשבו שהוא יהיה.
איל טו טמפו א־סקדוטו. (באיטלקית: זמנך עבר). על כל אלה מנצח, או יותר נכון מפסיד, פיאניג'אני, שבשפת הגוף משדר אובדן שליטה מוחלט. אצל פיאניג'אני כל סל הוא אסון, כל פוזשן רע מוליד אובדן עשתונות. בדיוק ההפך ממה שאריק אלפסי משרה על קבוצתו - רוגע ושליטה.
המאמן האיטלקי קורס לחלוטין במאני טיים ולא בפעם הראשונה העונה. במחצית השנייה בגמר הגביע מאמן חלש כמו איינראס בגאצקיס עשה לו שח־מט; במשחק מספר 3 בסדרת חצי גמר היורוקאפ בוולנסיה הוא קפא במקום וכולם זוכרים את פסק הזמן שלא בא; ועכשיו הוא עוזר לקבוצה נחמדה כמו נהריה להיראות כמו מועמדת לאליפות.
.jpg)
הכאוס ביציע. תוצאה של מועדון שחי על הורמוני גדילה לא טבעיים // צילום: אלן שיבר
בזמן שמאמנים צעירים באירופה כמו סיטו אלונסו, ולימיר פראסוביץ' ואנדרה טרינקיירי פורצים קדימה, סימונה פיאניג'אני, מכונת תארים עד לפני חמש שנים, הולך אחורה. מי שבעבר דגל בכדורסל שהקדים את זמנו, עם משחק ריצה קטלני שמחסל יריבים, מציג היום כדורסל איטי, קשה לצפייה וחסר כל דמיון, תשוקה ויצירתיות. האם נשאר בפיאניג'אני עוד קאמבק אחד גדול? התשובות ביום שישי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
