ההבדל בין אהדה לקבוצה בליגת העל מול אהדת הנבחרת הלאומית הוא מקור הגאווה, כי כל שחקני הנבחרת הם ילדים מהרחובות שלנו, שהתחילו על מגרשי הבלטות והאספלט, דרך אולמות בית הספר הקטנים, מחלקות הנוער ובתי הספר התיכונים, והנה הם גדלו והפכו לגברים ולוחמים, שלובשים בגאווה את הגופיה הכחולה לבנה, ומשחקים למען הסמל שעליה.
זו גאווה טהורה על התהליך השלם שעברו, ועל כל מי שפגשו בדרך. על המאמנים המצוינים שיש לנו בקט סל וילדים, ונערים ונוער ונבחרות בית ספר, ונבחרות איזוריות, קדטים ונוער, בואך נבחרת העתודה. ועל מנהלי מחלקות נוער שמשקיעים את כל כולם כדי שלנערים האלה יהיה צ'אנס להגשים את החלום שלהם.
וכשנבחרת העתודה מגיעה כבר פעם רביעית ברציפות לחצי הגמר, אחרי שלושה גמרים, זה כבר מעבר לנבחרת הזו. זו תוצאה של תהליך שהתחיל ב 2015, עת מונה פיני גרשון למאמן העל של הנבחרות. יחד עם עמוס פרישמן באגף המקצועי באיגוד הם יצרו שינוי מהותי בגישה לנבחרות הצעירות, שינוי שהתבסס על דרישה למצוינות ותאווה לניצחון. השנה הוא הקיץ הראשון מזה עשור בו כל הנבחרות שלנו משחקות בדרג א'. וזו גם מורשת של אחריות. אנחנו מנצחים כדי שלמחזור הבא תהיה אפשרות להתמודד נגד הטובים ביותר בשנה הבאה.
הניצחון על סלובניה הבטיח לעתודה הבאה עוד קיץ באליפות אירופה דרג א'. והניצחון על הטורקים הוא דובדבן נוסף על העוגה. העובדה שכבר במחצית הראשונה היו שלוש ריצות של 10:0, פעמיים שלנו ואחת של הטורקים, מזכירה לנו שאלה הם עדיין טירונים, שיש עדיין חוסר יציבות, ואת החשיבות העיקרית לנבחרת הזו: שלא כמו בליגה, בין הזרים הרבים, כאן מותר עדיין לטעות, ואז אפשר לתקן, ולקבל קרדיט ארוך טווח, ועוד צ'אנס, עד להצלחה. וזו דרך הלמידה הנכונה.
גאווה על אורן אהרוני, שגדל במגרשי החוץ של נופשונית בקרית בן גוריון בחולון, ועשה קריירה גדולה כשחקן, שהוא מאמן נפלא ודמות אבהית לכל השחקנים, ולא רק לילדו שלו. ואם היו רינונים על יחס מיוחד לעמית הם הושתקו על ידי היכולת של שניהם.
אורן מורה משובח לכדורסל, וחווית אליפות כזו מלמדת ומקדמת שחקנים בכמה דרגות תוך עשרה ימים מרוכזים. בוודאי כשמנצחים, כי ניצחון הוא חיזוק חיובי שמקבע ומעמיק את הלמידה. והמאמנים, שכולם עובדים תחת אסכולת גרשון, מלמדים לעשות את הדברים הנכונים כדי לנצח. הידע והחוויות שיצברו באליפות הזו שווים אולי לשנת אימונים. כל המצבים המנטליים, העליות והירידות, הכל מתגבש לדמות הכדורסלן שהם יהיו. וחשוב מאוד שכל הנבחרות בכל הגילאים ילמדו ויישמו את אותם ערכים, תרגילים, הגנות ותפיסת המשחק.
ההגנה המיוחדת
הבסיס להגנת הנבחרת הוא המצ'אפ זון המפורסם שגרשון יישם במכבי תל אביב הגדולה של שאראס ופארקר בשושלת 2003-2006, עם התאמות ושינויים. זו הגנה שעוזרת לנו לחפות על פערים פיזיים, מאלצת את היריבות להפגיז מרחוק ולזרוק מעמדות שלא תכננו, ומאפשרת גם סגירה טובה לריבאונד. אבל זו לא שיטת קסם, וכל יסודות ההגנה האישית כלולים בה: חובה ללחוץ את הכדור, לסגור חדירות, לשמור על זויות ראיה, ולעזור ברוטציה מהירה. רק שהיא כוללת עוד חוקים מעניינים שאפשר להתאים ליריבה ולסיטואציה. ומהצד השני, הוכנסה התפיסה ששלשה פנויה עדיפה על סל מסובך משתיים, והנבחרת שלנו זרקה יותר מכל נבחרת אחרת מהשלוש, וגם קלעה יותר מכולן. אמנם לפעמים זה פרוע, אבל במכלול זו האסטרטגיה הנכונה לנבחרות ישראל, שלרוב לא יהיה להן גבוה מסיבי. הבעיה היא, שלנבחרת הזו יש.
גלעד לוי מרשים מאוד ומתקדם כל משחק במגוון היכולות שלו. נגד טורקיה הוא הראה שהוא גם יודע למסור מעמדת ההיי פוסט לשחקנים שחותכים לצבע. הוא צריך ללמוד לייצר לעצמו מרחב בו הוא יוכל לקבל את הכדור ולנוע בצבע. אבל הוא מטרה מספיק גדולה, ולא מספיק מועדפת, גם בגלל התנגשות האסטרטגיות. במשחק האחרון היו כמה דקות של שיפור, אבל הארכטיפוס של השחקן הישראלי העתידי חייב לסגל לעצמו עוד יכולות חוץ מאשר D & 3, הגנה ושלשות.
LET THEM HEAR IT, GILAD LEVY! 🗣️#FIBAU20Europe | @TherealIBBA pic.twitter.com/Xy46ZNJ863
— NextGen Hoops (@NextGenHoops) July 21, 2022
מוטי דניאל וגיא פניני הם שתי דוגמאות לקלעים טובים שעשו קריירה גדולה מלדעת למסור לשחקני הפנים איתם שיחקו, וקיבלו על כך קרדיט גדול מהמאמנים. זו אמנות בפני עצמה: לדעת לעמוד בזוויות הנכונות, לאיים לסל כדי למשוך את המגן, לדעת לאן למסור כדי להקל את הגבוה לקלוע, ואיך בדיוק לתזמן.
הראל רינסקי נתן הצגה וממשיך לשגע את כל קיבוץ גבעת ברנר, מקום ממנו יצאו אגדות כדורסל. הוא ממשיך להזכיר לי את ברק פלג, מאמנו בשנה הקרובה, בעיקר ברוח הלחימה, קבלת ההחלטות, וקור הרוח והשקט הנפשי. הצליפות מהשלוש, בעיקר מהפינות, מרשימות לא פחות. ואם למישהו היו טענות לנועם דברת נדמה לי שהן הושתקו ברבע השלישי. הוא לוקח עליו את כל העומס והלחץ של היריבה, פשוט נותנים לו את הכדור והוא כבר יעביר חצי ויהיה בסדר. זה עול כל כך כבד, משחק אחרי משחק, ונועם עומד בו בגבורה ועוצמה. בוודאי שהוא טועה פה ושם, אבל הוא לוקח פי שלוש החלטות מכל השאר.
הלייאפים מתחת לשחקנים גבוהים הזכירו את ימי הזוהר במכבי ראשון לציון, ואני משוכנע שהשנה בירושלים נראה עליית מדרגה של דברת. נשארו עוד שני דובדבנים, כשספרד הבאה בתור. ואנחנו נמשיך להנות מהדרך. ולהיות מאוד גאים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
