הרומנטיקה של היובל. אחד הדברים הרעים בתקופת הפיינל פור (והיו הרבה כאלה), היתה העברת הבעלות על אירוע השיא מהקבוצות שהעפילו אליו לידי מנהלת הליגה.
תחת חזונו המעוות של אבנר קופל הפך האירוע למסיבה ראוותנית עם הופעות של זמרים (לעולם לא אשכח את שימי תבורי עולה עם 30 רקדניות בשעה 18:30 לעיני יציעים ריקים ושר בפאתוס "פעם את בוכה ופעם את צוחקת"), מתחמי סושי וקוויאר למוזמני VIP, ומחירי כרטיסים מופקעים. ברוך שפטרנו.
ולכן, מצער אותי לחשוב שייתכן שצפינו אמש במשחק גמר הפלייאוף האחרון שנערך באולם בית ספר קטן, שהעניק לאירוע ניחוח נוסטלגי ורומנטי, בקונטראסט מוחלט לימי הפיינל פור. עם ילדים מבית הספר לכדורסל של הרצליה, עם שלטים כמו "אסור לטפס על הסולמות", בלי מוזמנים ופונקציונרים, רק אוהדי כדורסל שזכו להיכנס.
והרי הסדרה הרומנטית ביותר בהסטוריה של הכדורסל הישראלי נערכה בקיבוץ כפר בלום ב 1993, והמשחק הכי רומנטי בהיסטוריה נערך באולם בית ספר קטנטן בעיירה הבלגית וירטון ב-1977.
והנה זכינו לעוד משחק אחד עם ניחוח של פעם, לפני שנבלע על ידי היכל ענק אלטרנטיבי, שיאפשר כמובן להרבה יותר צופים להתרגש מהחוויה, יאפשר למארחת להרוויח ממון שישדרג אותה, ויהפוך את האירוע לבידורי יותר ונוסטלגי פחות.
הקידמה תנצח, וזה בסדר, אבל אני מקווה שקברניטי הענף יידעו לשים את הכדורסל עצמו בראש סולם סדר העדיפויות.
הנקודה היחידה שאינה מייצרת נוסטלגיה היא פתיחת המשחק בה עולים שמונה אמריקנים, בלגי אחד וישראלי אחד כעלה תאנה. רפי מנקו אמנם היה המצטיין ברבע הראשון בו קלע את כל 13 נקודותיו וסידר לחולון את הפור ששמר עליה בחיים, אבל אין טעם רב לכדורסל ישראלי עם כל כך הרבה זרים ומתאזרחים.
כחלק מהמעבר לסדרות ארוכות יותר ולאולמות גדולים יותר, חשוב שגם נשמור משהו מהזהות הישראלית של הליגה שלנו, ונפסיק להתרפס בפני הקבוצות "הגדולות", שלא הגיעו בכלל למעמד, כדי "לעזור" להן להיכשל שוב באירופה.
ולאחר כל הדיון על מיקום המשחקים, ייתכן שהרצליה היתה צריכה להסכים להעברת הסדרה כולה ליד אליהו. היא קבוצה איכותית שנתנה את משחקיה הטובים ביותר העונה דווקא בהיכל מנורה.
ולעומתה חולון, למרות האולם הביתי המפואר שלה, מבוססת על שחקני סטריט בול כמו ג'ו רגלנד וטיירוס מגי שפורחים במגרשים קטנים.
זו כמובן חוכמה בדיעבד, וכאמור טוב שקיבלנו עוד משחק אחד בבית ספר היובל, אבל המשימה של הרצליה תהיה כעת לחזור לשם למשחק 3. משימה קשה בהתחשב ביריבה העיקשת שמולה.
זה לא מעט, שצדק וונוס לבד. במעטפת סיפור המשחק נמצאים הכוכבים, ובאופן ספציפי זוגות הגארדים. ונוס וצדק הם ג'ו רגלנד וטיירוס מגי, שהביסו ללא תנאי כריס באב וקוונטין הוקר. גם בנוכחותו של נפיל כמו צ'ינו אונוואקו, המשחק מוכרע על ידי הגארדים המובילים.
השוואת המספרים של זוגות הגארדים מסבירה את רוב הסיפור: הצמד החולוני קלע 41 נקודות, הצמד הההרצלייני 19. הצמד האורח צלף 7 מ-15 ל-3, הצמד המארח סיים עם 2 מ-17 מחוץ לקשת. במדד האיכות - נוקאאוט נוסף: 19:53 לרגלנד את מגי.
והתרומה שלא כתובה בסטטיסטיקה היא בהגנה האגרסיבית, בחטיפות, בלחץ על מובילי הכדור של הרצליה, ובאופי שהפגינו שני הכוכבים החולונים לאורך המשחק, ובעיקר ברבע האחרון והמכריע.
בניתוח לקראת הסדרה הערכתי שמספר הקסם של חולון הוא 14 שלשות, ובמקרה היא בדיוק הגיעה אליו. אבל זה לא היה קורה בלי הכוכבים השקטים.
מאחורי הקלעים. אז יש את אלה שקלעו, ויש את אלה שעבדו מאחורי הקלעים:
1. מייקל קייזר עם שתי הנקודות הראשונות וארבע האחרונות במשחק, ובינהן משחק הגנה מופתי והקרבת הגוף, העבירות והאגו עבור הקבוצה.
2. היידן דלטון שהצדיק את הבחירה בו ולא בזאק עם סלים קריטיים – אליי אופ דאנק בסוף הרבע השלישי הוריד ל-4, החדירה והמסירה לג'ונסון לסל עצום, והשלשה הגדולה בסיום.
3. גיא פניני, שקלע את השלשה היחידה שלו ברגע קריטי כשהרצליה כבר נראתה כבורחת וסוגרת עניין, שוב יודע לשמור בשביל כולם ולזוז בהתקפה למקומות הנכונים כדי לרווח לכוכבים את החדירות.
4. הכוכבים לא כל כך שקטים: ארגון האחים הסגולים – ארגון האוהדים שקיבל מההנהלה 170 כרטיסים כדי לבחור בעצמו מי יתייצב לקרב ביציע. כמובן שנכנסו בסוף 250 בדרכים לא דרכים, אבל עשו רעש של 2,000 והחזירו את הסדרה לחולון שם יוכלו כל האוהדים ליהנות מהקבוצה שלהם בפעם האחרונה העונה. במגרש הביתי.
תופעת טבע. כריס ג'ונסון נמצא במדרון קליעה חלקלק, אבל תרומתו בהגנה היא מכרעת. הוא מאפשר לחולון להישאר בהרכב הנמוך שלה ולשרוד בריבאונד, כי הוא מסוגל לשמור אפילו על אונואקו, עד כדי שזה יתוסכל לגמרי ויצעק על החברים שלו ועל מאמנו.
ההתקפה של חולון נגד אזורית. חולון הניעה מצוין לפינה, אבל "ג'ונסון מהפינה" שהיה עד לא מזמן שם נרדף לשלשה בטוחה, לא מצליח להיכנס לקצב. לו היה קולע חצי ממהחטאות שלו (1 מ-6 ל-3) המשחק היה נגמר ברבע השלישי.
והמשחק באמת כמעט נגמר ברבע השלישי, אבל בכיוון ההפוך: העבירה הרביעית שלו בדקה ה 26 כשחולון בפלוס 8, הביאה לריצת 0:16 של הרצליה ושינוי מומנטום קיצוני. רק החזרה שלו עם ארבע עבירות ויכולתו לשמור על עצמו עד דקה לסיום הפכה שוב את המומנטום והביאה ניצחון סגול.
ג'ונסון מזכיר מספר 4 מיתולוגי אחר שהיה שר ההגנה במכבי ת"א. ואם יש דמות אחת שמסמלת את הלוחמנות והאופי של חולוניה זה הוא. ומדד הפלוס מינוס שלו היה הגבוה במגרש: 12+ שמבטא כמה חולון תלויה בו.
גיא גודס זה חולוניה. המאמן המנצח הופך בהדרגה לסגול מלידה. חולוניה מוציאה ממנו את הלוחם שהיה כשחקן, והוא הופך את הקבוצה שלו לכזו שלא יודעת לוותר או להיכנע.
כשהרצליה רצה ליתרון ברבע הרביעי, ואפילו אוהדי חולון כבר חשבו שנגמר, גודס רק התחיל. כל פעולה, כל חילוף, כל פסק זמן, זעק אמונה, ביטחון, YES WE CAN.
גודס בחר לוותר על השקעה מוגזמת בעצירת אונואקו, בהנחה שהענק הלוחש יעשה את שלו בכל מקרה, אבל החליט שכריס באב לא ינצח אותו, והגנת ברזל בתוך הגופיה של באב עם חילופים אגרסיביים תסכלו את הכוכב של הרצליה עד כדי 1 מ-11 ל-3.
גם הבחירה בדלטון כזר החמישי (ולא בזאק) היתה בינגו, שוב תחת ההנחה שאי אפשר לעצור את אונואקו, ונתנה לחולון חופש הגנתי ועוד צלף משלוש שתרם נקודות מכריעות.
בכדורסל של פעם, קבוצה אורחת היתה יכולה לבחור את הספסל שתשב עליו, וגם את הסל שתתקיף אליו ראשונה. היום זה כבר לא מקובל ויש ספסל קבוע לקבוצה הביתית, וכך האורחת מתחילה בספסל השני והסל השני.
אבל זה אומר שהמאמן נמצא יחד עם ההגנה שלו במחצית השניה. וזה גורם לכך שגיא גודס היה השחקן שישי בהגנה. כל פוזשן הוא מסמן, מחליף, מזהיר, שואג. מעביר לאיזורית, חוזר לאישית, נכנס למגרש לצעוק על מנקו. חיית משחק, כמו שהיה שחקן.
אבל האמת שלא משנה מה אתה שומר, חשוב איך אתה שומר. ומהרגע הראשון, היה ברור שחולון הגיעה מוכנה יותר מנטלית, עם חוש בהילות גבוה יותר ואנרגיות פלייאוף. זוהי עבודתו החשובה ביותר של המאמן.
חולון היתה ראשונה לכל כדור אבוד, שמה יד על כל חדירה, קפצה לכל ריבאונד, ודרך ההגנה חזרה גם מבור של מינוס שבע, כששלושת הגבוהים שלה עם 4 עבירות החל מדקה 27!
כל כך חזקה היתה החזרה, עד שהרצליה לא קלעה סל שדה בשש הדקות האחרונות, כשחולון על כרעי תרנגולת בהרכב טלאים עמוס עבירות.
חולוניה חזרה השנה מבורות בטורקיה, ובצרפת ובירושלים. הניסיון והחיבור מאירופה ומהליגה, העניק לה ניסיון ששווה כמו שלוש עונות לקבוצה אחרת. גם החוויה של בילבאו בפיינל פור של ליגת האלופות למרות ההפסדים, חיברה אותה ליחידה אחת. רק תן לה להיות אנדרדוג. זה החיים שלה. לחזור מאחור ולראות את הלבן בעיניים של יריבה מפוחדת.
ולקראת המשחק ביום חמישי, גודס ישתמש בניסיון הפשלה נגד ירושלים בבית בסדרת חצי הגמר, שעדיין חותכת בלב של חולון. שנית לא תהיה שאננה. ואם זה יצליח לו יקבע שיא – הקבוצה שהתחיל בה את העונה ירדה ליגה. הקבוצה שסיים בה תעלה על הפודיום. ממש מסע בין כוכבים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו