על כבוד ולמידה
בלימודי התנהגות ארגונית מסבירים שכדי שגוף (אדם או ארגון) יקבל ביקורת באופן קונסטרוקטיבי, יחס הביקורת החיובית מול השלילית צריך להיות 7 ל-1.
לפני כל ציון טעות צריך המבקר לתת שבעה צלש"ים. ויש הרבה על מה לשבח את הפועל חולון. הוא מועדון בקו עליה מתמיד, שכל עונה מתקדם ברמת הכדורסל והניהול שלו. שחקנים רוצים לשחק בו, ספונסרים מתלהבים לתמוך בו. יש בסגל המשכיות והזדהות עבור הקהל, ו-1,200 סגולים הגיעו לבילבאו כדי לעודד את הקבוצה שלהם, כולל שני מטוסים שארגנה הקבוצה.
חולון משחקת כבר שנה שלישית כדורסל מקורי וייחודי, והציגה לאורך העונה החלטות ניהול משובחות, החלפת זרים ומאמן בתזמונים רגישים שהוכיחו את עצמם, ובעיקר מגבשת זהות של מועדון גדול. גם במשחק בינוני שלה, הסתכלה חולוניה בעיניים של הקבוצה הטובה במפעל, נלחמה עד הסוף, וירדה מאוכזבת.
וכאן אפשר להתחיל לתקן. כי חולון לא יכולה להרשות לעצמה להיות בינונית, או חסרת ביטחון, או הססנית. היא חייבת לשחק כל משחק כאילו הוא משחק על החיים. והיא חייבת את ההרכב המתפוצץ שלה על המגרש בדקות ההכרעה. זה האופי של המועדון, זה האופי של האוהדים.
זה שוחק, זה לא תמיד אפשרי, אבל זו הדרך שלה, תחת מגבלות התקציב, להמשיך להתקדם. ובחצי הגמר הזה היא היתה טובה, אבל לא מצוינת. ונגד קבוצה איכותית כמו טנריפה, זה לא מספיק להיות רק טוב.
חשיבותו של הניסיון
לפני 11 שנים פגשה מכבי תל אביב של דיוויד בלאט את קאחה לאבורל בסדרת רבע גמר היורוליג. לרכז הותיק של הבאסקים (אז כבר היה בן 28) קראו מארסליניו הוארטס. קשה להאמין שהשחקן הזה ממשיך לשחק ברמה כל כך גבוהה גם כיום, והעביר לחולוניה קליניקה של ריכוז וניהול משחק, והזכיר את ההצגה של סרחיו יוי מול מכבי רק לפני שבועיים.
כמעט חף מטעויות, החלטות נכונות שבאות מתרגול עשרות אלפי פעמים של אותה סיטואציה, קליעה מושלמת מחצי מרחק, זריקה שכבר מוקצית לרעה בעולם הכדורסל. קור רוח מקפיא שבא לביטוי מושלם ברגע קריטי: כדור שברח לו מהיד הפך למסירת הדיפת/כדורעף לפינה לשלשה שסגרה את המשחק.
גיאורגי שרמדיני גם הוא התחכך במכבי תל אביב, מבפנים ומבחוץ, יעיל וחכם בעמדת הסנטר בגובה 2.17 מ', משנה זריקות ושואב ריבאונדים. יחד הם ממלאים היטב את שתי העמדות החשובות במשחק, מאחוריהם סגל מחובר ומחליפים מצוינים, עם מאמן חכם שבנה רוטציה מדויקת ומריץ חילופים כירורגיים שמאפשרים לכוכבים הותיקים לשמור על טריות. ונגד קבוצה כל כך טובה חולון חייבת להיות במיטבה. ויותר חשוב, היא חייבת להיות חולון.
מי את חולון?
זו הופכת להיות מעין מסורת: חולון בונה קבוצה ייחודית ושונה בנוף הכדורסל הישראלי והאירופאי, עם שיטת משחק שמבוססת על קליעה משלוש ויכולת אישית של כישרונות התקפיים. ולכן כדי לנצח משחקים גדולים היא חייבת את רוב הכישרון שלה ברמת ביצוע גבוהה ומעלה.
העונה, היא צריכה ששני העוגנים שלה, רגלנד וג'ונסון יקלעו יחד בסביבות ה-30, אבל חייבת לפחות עוד אחד משני הגארדים הכוכבים בכושר שיא. אז רגלנד נתן הצגה ברמה של טייריס רייס בפיינל פור היורוליג 2014, וג'ונסון היה עצום למרות פציעה מיד בהתחלה.
אבל לאורך השנה, פעם זה היה אדם סמית' שהעביר אותה שלב, ופעם טיירוס מגי. בחצי הגמר הזה שניהם היו חלשים, הקבוצה קלעה רק 10 שלשות, ולא הצליחה לרוץ בגלל פיגור עצום בריבאונד והרבה מאוד סלים מהזדמנות שניה של טנריפה.
כריס ג'ונסון סגר סופית את הסיכויים עם עבירה רביעית מפוקפקת ומיד חמישית טכנית. שתי שריקות רעות של שופטים שלא הגיעו לרמת המשחק. אבל ג'ונסון חייב להפנים את חשיבותו לקבוצה ולשמור על העבירות שלו. מרגע שהוא ומנקו יצאו, לא נשארה לחולון אגרסיביות, והיא קיבלה סל בכל מהלך וטנריפה ברחה לה.
אבל מעבר לכושר האישי של השחקנים, חולון חייבת להביא לכל משחק את השיטה ההתקפית שנכונה לה. ועל כך אחראי גיא גודס, שאכן הוציא את הקבוצה ממשבר עמוק, באמצע סדרת הפלייאין, והוביל אותה לשני חצאי גמר. אבל בדומה לחצי גמר גביע המדינה נגד הרצליה, גם הפעם הקבוצה שלו כשלה מול רכז דומיננטי, גבוה מסיבי ומשחק קבוצתי מאורגן של מאמן חכם.
האופי של חולוניה
משחק פיינל פור הוא חיה שונה ממשחקים אחרים. אתה במגרש לא מוכר, הסלים קשים, למרות הקהל הסגול אתה עדיין אורח בספרד. אתה חייב להביא הרגלים, מהלכים אוטומטיים, שהשחקנים מבצעים מתוך שינה. והאוטומט היחיד שיש לחולון העונה הוא משולש הגארדים שרצים, חודרים וקולעים שלשות. על זה חולון תחיה או תמות.
אבל שתיים מצלעות המשולש כשלו, והבעיות התחילו עם החמישייה הראשונה שהעלה גודס, חמישייה גבוהה שניסתה להגיב לגודל של טנריפה, והוציאה את הרוטציה מאיזון. רגלנד וארבעה פורוורדים (פניני, ג'ונסון, דלטון וקייזר), חמישייה שכנראה מעולם לא שיחקה יחד.
אפשר להבין את החשש, אבל חולון צריכה להיות המאיימת, לשחק את הכדורסל שלה, ושהיריבות יתאימו עצמן אליה. חולון נפלה בפתיחה לפיגור של שבע הפרש, וזה היה הקיר והרדיפה כל המשחק. גם כשחזרה והובילה לרגע, היא כשלה באלמנטים שהביאו אותה למעמד, כי מגי ואדם סמית' כבר היו שרופים רגשית ולא פגעו.
המדרגה הבאה
חולון הפסידה לקבוצה שקלעה רק חמש שלשות, אבל שלטה לגמרי בצבע. אז אולי החמישייה הגבוהה של גודס הייתה נכונה? כנראה שלא. דלטון ופניני אינם שחקני פנים. הדרך לשמור על הצבע עוברת דרך הגנת לחץ ואיזוריות, שחולון כמעט ולא ניסתה. משם אפשר לחטוף ולרוץ, ולהיות פחות תלויים בריבאונד.
רק ברבע הרביעי עשה גודס שינוי אחד חשוב, והציב את ג'ונסון לשמור על הרכז של הספרדים, כדי שבחילוף הפיק אנד רול הוא יישאר ויסתדר עם שרמדיני, וקייזר שיתק את הוארטס בחוץ. זה הביא את חולון ליתרון נקודה, אבל אז ג'ונסון ומנקו יצאו והעסק נגמר. מעט מדי ומאוחר מדי.
לזכותו של גודס, הקבוצה שיחקה 18 משחקים ב-37 ימים, ואז הייתה בהפסקה של שבוע. זה קשה מאוד ברמה הרגשית והמנטאלית להתכנס חזרה. חולון תיתקל בקבוצות דומות גם בפלייאוף המקומי, ותצטרך לקבל יותר מסמית', מגי וגם מגודס, כדי לנסות להגיע לגמר האחרון שנותר לה העונה.
והלמידה של המועדון כולו, אחרי שני ההפסדים בחצאי הגמר: כדי לעלות עוד שלב, חולון תהיה חייבת למצוא גבוה איכותי משמעותי, שיעשיר את משחק ההתקפה שלה ויחזק את הריבאונד. שם נמצא המפתח לרמה הבאה. אבל במבט לאחור, חולון יכולה להיות מאוד גאה בעצמה על העונה בליגת האלופות, והצבת שמה במקום משמעותי ומכובד במפת הכדורסל האירופאית.
