ברוכים הבאים לעולם האמיתי
זו היתה סדרה רעה לקבוצת מכבי תל אביב, אבל כזו שנקווה שלימדה לקח טוב את מועדון מכבי תל אביב. כל גלי האדרנלין שנוצרו מרצף הניצחונות במחזורי היורוליג האחרונים, מלווים בקצף ההתלהבות של הקהל הנאמן, עם תחושת הכח המחודשת והתקוות הגדולות לשחזר את 2014, התנפצו והתרסקו על צוקיו התלולים של הפלייאוף, ואפילו לא דגדגו את קו החוף.
המטאטא שהוציאה ריאל מדריד מהמחסן, ועמד אמש ביד אליהו ליד המזוודות שהוכנו מבעוד מועד לקראת הטיסה המוקדמת שלהם הביתה, מתוך ביטחון ולא משחצנות, היה כמו הגלולה האדומה במטריקס, הבהיר למכבי את מיקומה האמיתי באירופה, והבליט את כל החוסרים שחשבה שתוכל להתעלם מהם ולעבור מסביבם. והבור המרכזי התחיל בעמדה החשובה ביותר במשחק – עמדת הרכז.
רכז
מדי קיץ מתכנסת הנהלת מכבי תל אביב, משחזרת את חווית מילאנו 2014, ומנסה איכשהו לשחזר את הקסם שקרה שם לחבורה של דייויד בלאט. אבל מדי קיץ היא רק הולכת ומתרחקת מהמודל ההוא, שהתבסס על ארבעה אלמנטים חשובים: 1. רכז דומיננטי שמשחק ברמה הגבוהה ביותר באירופה (ב-2014 טייריס רייס זכה בתואר ה-MVP). 2. גבוה חזק שיכול למשוך את ההגנה ולשחרר קלעים (ב-2014 – סופו, ולידו הקפיץ אלכס טיוס). 3. חבורה של קלעי שלשות עילאיים (ב-2014 – גיא פניני, ריקי היקמן, דווין סמית', ג'ו אינגלס, ודיוויד בלו הגדול מכולם). 4. מאמן גדול שמשחק כדורסל מקורי, עם תעוזה ומעוף (געגועים לדיוויד בלאט).
מאז 2014 מכבי לא ניצחה משחק פלייאוף יורוליג אחד, והגיעה להצלבה רק פעמיים. התקופה היחידה בה מכבי היתה קונטנדרית אמיתית היתה ב-2019/20, במשחקים בהם נייט וולטרס ריכז את הקבוצה.
חוסר ההבנה לחשיבות התפקיד הביא גם לשחרורו של כריס ג'ונס בסיום העונה הקודמת. הלקח לגבי הבינוניות של ספרופולוס נלמד מאוחר מדי, ורק אחרי הפסד שלישי רצוף בדרבי, אבל הכתובת היתה על הקיר הרבה קודם. ההתעקשות של ספרופולוס על אוואנס כרכז ראשון לא הצליחה, למרות הבלחות של כישרון פה ושם, ומכבי כשלה בכלל להתמודד ברמה ובאינטסיביות של ריאל, בעיקר מול הרכז המופלא שלה.
אוי-יוי-יוי
סרחיו יוי הוא התגלמות כל מה שנכון, טוב ונדרש בקבוצת פלייאוף אירופאית, וכל מה שחסר במכבי. יליד ספרד שמשחק בקבוצה כבר 14 שנה ומעניק לה זהות ברורה וטביעת אצבע אופיינית, מאפשר לקהל להזדהות עם כוכב מקומי שהעדיף לשחק בה על פני ה-NBA, וגם הוביל את דור הזהב של נבחרת ספרד להישגים חסרי תקדים באליפויות העולם ואירופה.
יוי הופך את כל חבריו לקבוצה לטובים יותר דרך שלמות בעמדת הרכז. וככל שהגוף שלו מזדקן הוא מחזק את המנטאליות והגישה. בתחילת הסדרה, במיוחד אחרי ההשעייה של תומא הארטל, היתה תחושה שלריאל יש רק רכז אחד, מזדקן ופצוע. אבל ההצגה שנתן יוי בסדרה היתה ממש מרגשת.
הוא הניע את הקבוצה שלו לשחק יחד, לחלוק את הכדור, למצוא תמיד שחקן חופשי יותר ממך, לוותר כדי להתקדם. הוא מסר אסיסטים חכמים לגבוהים שלו, הוא קלע סלים קריטיים כולל שלשה עם הקרש שהקריסה רגשית את מכבי, הוא עצר התקפות מתפרצות של מכבי בעבירות גאוניות, וסחט עבירת תוקף מקאלוירו שקטעה מיני מומנטום של מכבי.
לניסיון שלו בפלייאוף היורוליג ובמסגרות רבות הנוספות היה משקל דרמטי בקלילות הניצחון בסדרה. הוא המחיש כמה חשוב הוא תפקיד הרכז, וכמה היתה מכבי חסרה בעמדה הזו.
אוואנס, ווילבקין, נאנלי, ג'ון די, יפתח זיו – התחלקו בהובלת הכדור, אבל אף אחד מהם לא ריכז, לא ניהל, לא היה בעל בית, ולא עשה את האחרים טובים יותר. למרות השיפור בתקופתו של אבי אבן והמאמץ להסיט את ווילבקין לעמדה 2, עמדת הרכז נותרה מבויישת, לא מיושמת ולעיתים שקופה.
תעודת זהות
דווקא השעייתם של הארטל וטומפקינס, יחד עם היעדרו של דק בגלל קורונה, סידרה ללאסו את ההיררכיה והחזירה את ריאל מהתחתית. וזה אפשר ללאסו לנהל את המשחקים טוב יותר מאבי אבן, להתקיף כל מיס מצ' ולנצל את היתרונות היחסיים הרבים. ויש להודות על האמת: מלבד עמדה 2, לריאל היה יתרון ברור בכל עמדה.
אנטה ז'יז'יץ' עשה קפיצה גדולה קדימה מתחילת העונה, אבל הלך לאיבוד בסדרה, כי הוא תלוי במשחק הריצה וקולע בעיקר במשחק המעבר. במשחק העומד טאבארס ופוארייה העלימו אותו בפיזיות ובגודל. ורגע המפנה במשחק 3 היתה העבירה הרביעית של טאבארס שהחזירה את פוארייה שפירק את מכבי בצבע.
אבל באופן כללי, מכבי נבנית כל קיץ באופן רוחבי, סגל עמוק אבל בינוני, בלי לקחת סיכונים, בלי להביא כוכבים, עם יותר מדי זרים שעסוקים בעצמם. והרי למכבי אין את התקציב של ריאל וברצלונה. היא חייבת להמר, לבחור זרים איכותיים, ולתת יותר מקום לישראלים.
עם כל הכבוד לכישרון של דרק וויליאמס, סורקין וג'ייק כהן יציבים ותורמים יותר. את כל הדקות של קיירי תומאס יכולים למלא יפתח זיו וג'ון די. את קמרון טיילור מכבי שלחה כבר באמצע העונה לשטראסבורג. והנה שלושה זרים שמבזבזים דולרים, מעמיסים על הרוטציה, וגוזלים דקות משחק של הישראלים.
את הכסף הזה מכבי צריכה להשקיע ברכז כוכב, שיהפוך את כל השאר לטובים יותר. חסרונם של ישראלים משמעותיים פוגע בזהות הקבוצה, וכשהיא לא מצליחה כמו שהיה בעונות האחרונות, כולל רוב העונה הנוכחית, מכבי מפסיקה לייצר עניין גם בקרב אוהדיה.
ואם נחפש את יוי ורודי בהיסטוריה הקרובה של מכבי, ניזכר בגיא פניני, הקפטן שהניף את אותו גביע מאושר ב-2014, וממשיך לשחק עד היום בגיל 38, רק שהוא עושה את זה בהפועל חולון. הוא אפילו עדיין מספיק טוב וחשוב לנבחרת, רק מכבי תל אביב חשבה שהוא לא נדרש. טעות היסטורית שמסמלת את הגישה השגויה לזהות הישראלית.
שיטת משחק
מכבי תל אביב של יאניס ספרופולוס שיחקה כדורסל איטי ומיושן, ולא הצליחה לפתח תרגילים אופיניים. מהלך הכדורסל היחיד שהפך לטביעת אצבע במכבי היה "ווילבקין מכדרר עשרים פעם וזורק בנפילה כשאף אחד אחר לא נוגע בכדור".
אבי אבן הצליח במספר משחקים מצומצם להכניס רוח חדשה, משחק ריצה, אפשרות לזריקות מהירות והגנת לחץ. אבל זה קרה מעט מדי ומאוחר מדי. בסדרה נגד ריאל לא נצפתה הגנת לחץ אלא רק בסיומי המשחקים תחת פיגור גדול. ואולי זה מפחיד ללחוץ את סרחיו יוי, אבל זה היה הדבר הנכון לעשות מולו, כדי להתיש אותו ולנהל את הקצב.
את הסדרה פספסה מכבי במשחק הראשון, אותו אולי יכלה לגנוב ולשנות את כל המומנטום. אבל היא לא עלתה עם רוח קרב שנדרשת מאנדרדוג, אולי היתה גאה מדי וקצת זחוחה מההצלחה, ואז כבר הובסה במשחק השני ונמחקה מנטאלית.
השינוי במשחק השלישי היה דגש על הגנת השלשות שסוף סוף הצליחה, אבל פתחה את הרחבה לחדירות ודאנקים של גבוהי ריאל. אין מה לעשות, ריאל פשוט קבוצה מוכשרת ומגוונת יותר עם הרבה יותר כלים.
מכבי העתידית חייבת להתבסס על הגנת לחץ, ריצה ושלשות כתפיסת עולם, ולכפות את השיטה על המאמן הבא שתבחר. זו עבודה של המנהל המקצועי. אומרים שיש כזה במכבי. נשמח לשמוע אותו מדבר על העונה.
רוצים שינוי?
גם השנה מכבי היתה קבוצה בינונית-חלשה ביורוליג. השעיית הרוסיות ומחיקת התוצאות שלהן הטיסה את מכבי בטבלה ויצרה מומנטום מצוין וסדרת ניצחונות מרהיבים כשלעצמם. אבל בפלייאוף הכל מתחיל מחדש, והנה כל הקבוצות שסיימו מתחת למכבי גנבו כבר את הביתיות, ורק היא טואטאה כבר.
בדיעבד היה בוודאי יותר נוח לשחק נגד מילאנו, אבל אסור היה למכבי לחשוב כך או לוותר על ניצחון. ואולי טוב שמכבי הובסה בסדרה, כדי לחזור לשולחן התכנון ולהבין מה באמת המטרות שלה. אם תרצה להמשיך להתבוסס בתחתית היורוליג, לעלות לפלייאוף פעם בכמה שנים ולעוף בסיבוב הראשון, ולזכות לרוב באליפות ליגה הישראלית, היא פחות או יותר בכיוון.
אבל אם תרצה לחזור להיות גורם משמעותי באירופה, היא חייבת לשנות את סדר היום שלה. לחפש רכז בכיר מאוד, לצמצם את מספר הזרים ולהגדיל את איכותם, ולסמוך על מאמן ישראלי. אבי אבן, עודד קטש, דן שמיר, ננו גינזבורג. שבכל זאת תצדיק את השם תל אביב בשמה. ותשחק כדורסל עם השראה, חזון וכזה שאפשר ללמוד ממנו. שתוכל להתרפק על פלייאוף 2014, ולא להתפרק כמו בפלייאוף 2022. רוצים שינוי?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו