"באיזו זכות אני טסה לחו"ל במצב הזה?": המשבר של שרון פרי בדרך לטיול עם בנה

לצד האושר של שחרור ארבעת החטופים ובזמן שהייתה פעילה למען משפחות החטופים לא מעט, מגישת הספורט שרון פרי, התעופפה עם בנה לחופשה פרטית, אך במקום ליהנות מרגעי האושר יחד היא החליטה לשתף בתחושות העצב שלה ותחושות האשמה שאוכלות אותה מבפנים.

בזמן שהייתה על המטוס עם בנה, פרי פנתה לעוקביה ורשמה: "באיזה זכות אני טסה עם הבן שלי שיש עדיין אימהות שמחכות לילדים שלהם? מצד אחד שמחה מצד שני אני מרגישה עצבות נוראית״.

פרי שחשפה לא מזמן כי חוותה התעללות בילדותה, הוציאה ספר חדש לא מזמן בשם "קליפות". בימים אלו היא משתפת ולא לראשונה את הקושי אחרי ה-7.10 ומנסה להתנתק לכמה ימים עד כמה שאפשר.

כך היא כתבה: "טיסה לברלין ,הילד ואני. ילד אחד אמא אחת, עולם. שונאת טיסות,  זה גורם לי לחשוב יותר מידי, לא שאין לי רכבות הרים ולונה פארק כך או כך, אבל הישיבה הממושכת והקוצים בתחת, העייפות וחוסר המעש גורמים לראש שלי לעבוד פי כמה וכמה פלוס  מד החרדה שתמיד נמצא בסוג של היכון. אני חושבת על ארבעת החטופים שחזרו אתמול, על אבא של נועה ארגמני שהרגיש שוב את הריח והחיבוק של הבת, את החום הזה, התחושה הזו שאי אפשר להסביר במילים, נועה, הילדה על האופנוע. שהפכה לסמל חוזרת הביתה. היא לא יודעת שאמא שלה כבר לא נראית כמו לפני שמונה חודשים אבל היא תספיק לראות אותה.

אני חושבת על שי ונקרט, אבא של עומר שעדיין חטוף והתמונה האחרונה שהוא זוכר כמו כולנו זה ילד אזוק בתחתונים על טויוטה, מבועת. חטוף, וכמו עוד 120 עדיין שבוי איפשהו בעזה,  אני חושבת על ליעד, אבא של נטע שאיבד את בנו ב-7 באוקטובר, לוחם, גיבור, הוא פחד מדם סיפר אבא שלו באחת ההרצאות שנכחתי, המשפט האחרון ,ההודעה האחרונה של נטע הייתה: אבא אני מטפל בחייל פצוע...נטע לא חזר הביתה וכמוהו עוד משפחות שלמות במדינה כל כך קטנה, שבורות,  בוכות ובעיקר מתגעגעות.

אני חושבת על יוסי תושב קיבוץ דן ,בצפון, שחזר לקיבוץ עם הבן הבכור כי נמאס לו לנדוד, אשתו ועוד שני ילדים בחדרה בדירת חדר וחצי, מפוצלים. זה מחזיר אותי לנסיעה שלנו, אלעד ואני, בני יחידי, שלא לחם בעזה, שלא היה במסיבה ברעים, כבר גבר, עוד שנייה בן 22, אני זוכרת שתמיד אמרתי לאמא שלי ,די אני כבר גדולה אולי תפסיקי לדאוג? אבל אי אפשר להפסיק לדאוג, זה בערך כמו לבקש להפסיק לאהוב, זה כמו לבקש לשכוח. היום אני מבינה את זה.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

אי אפשר לשכוח והזמן לא מרפא אובדן, הזמן לא מטשטש געגוע והריח הזה שרק אמא ואבא מכירים לא הולך לשום מקום, הוא נשאר. הרגשתי לא בנוח לנפנף בנסיעה הזו שלי עם אלעד, בזמן מלחמה, בזמן שיש יותר עצוב משמח, חזרתם של ארבעה ישראלים חטופים הביתה הוציאה ממני פרץ של בכי ומועקה של 8 חודשים, חשבתי בהתחלה שאני קצת מוזרה, אף אחד מהחטופים  אינו קרוב אליי, אבל אז ראיתי את ארד ניר מגיש החדשות בוכה, וכמו דבק עוד ועוד אנשים, והבנתי שרק כאן זה יכול לקרות. רק כאן המציל יכרוז בחוף הים על החדשות המרעישות והמשמחות הללו, רק פה נתחבק עם אנשים שאנחנו בכלל לא מכירים, כולנו כל כך הרבה דברים:, דפוקים, עצבניים, מפולגים, חלוקים, צבעוניים,, אבל ברגעים הכי קשים, איכשהו מתעלים. איזה עם משוגע אנחנו. הלוואי ונוכל להיות ככה גם כשטוב. אני יוצאת לחופשה הזו עם הבן שלי , בני יחידי , העולם שלי, מנסה ליהנות מכל שנייה וכל רגע איתו, איתנו, לאפשר, לתת לראש קצת שקט ,להפסיק לחשוב. לנשום. לחיות״.