איך אני אמור לעשות סיכום שנה בספורט כשאנחנו עוד לא באמצע העונה? אני מבין שמסתיימת שנת 2023, אבל בספורט מתחילים שנה בספטמבר, כל חובב ספורט יודע את זה.
והשנה מסתיימת באירוע ספורט עולמי, מונדיאל, אולימפיאדה או יורו, ואז מתחילים מחדש, מייד אחרי החופש הגדול. תחילת שנה עברית ותחילת השנה הספורטיבית, פתיחת הליגות בכדורגל וכדורסל. אבל יאללה שיהיה, מה אני אתווכח עם לוח השנה והעורך?
כשמומחי הספורט המקצוענים מסכמים שנה בספורט העולמי, הם תמיד יציינו איזה רץ למרחקים ארוכים מקניה שלא שמעתי עליו בחיים אבל שבר שיאי עולם, איזו שוודית בקרב 7 שזכתה במדליה באליפות העולם באולמות, או איזה מרים משקולות גרוזיני שזכה בהרמת משקולות באולמפיאדת החורף. אבל אני לא מכיר אותם, אז אני אעשה סיכום שנה שלי.
פנסיונר השנה. השנה היתה שנת הפנסיונרים. כוכבי כדורגל אגדיים שפרשו מהליגות הבכירות, ותמורת כסף, הרבה כסף, ממש ממש המון כסף, עברו לשחק במדינות המפרץ. ממדינות עשירות בנפט - הן הפכו למדינות עשירות בנפטלין. קארים בנזמה, כריסטיאנו רונאלדו, אנגולו קאנטה, ניימאר ועוד כמה כוכבים נופלים. כשכוכב נופל נוהגים לבקש משאלה, כשאני רואה את רונאלדו חותם בליגה הסעודית, אני מבקש להרוויח מאית ממנו.
אבל בתואר פנסיונר השנה זוכה ליאו מסי, כמו במגרש - ככה בבחירת הליגה, הוא עשה הטעיה לשאר השחקנים, שלח אותם שמאלה למדינות המפרץ, ופתאום שינה כיוון במהירות ימינה, חתם בליגה האמריקנית ונשאר לבד מול השוער. ככה פורצים הגנות, שולחים את שחקני היריבה ליבשת אחרת ואתה נשאר על מגרש ריק מול כמה אמריקנים במיאמי.
"תגלית" השנה בספורט העולמי. בדרך כלל בסיכום שנה אזרחית נוהגים להזכיר ספורט עולמי ומתעלמים מספורט ישראלי. את עצמנו אנחנו משאירים לסיכום בראש השנה בתשרי, אבל, תגלית השנה בספורט העולמי היא הכדורגל הישראלי. משום מקום, כאילו... לא משום מקום, ממש מתחתית הסולם, הופיעה מדינה חדשה בצמרת הכדורגל העולמי, ישראל.
כן המדינה הזאת עם המלחמות והשטויות, מתברר שיש שם כדורגל, מי ידע? נבחרת נוער שמגיעה לחצי גמר המונדיאליטו, והצעירה שמגיעה לחצי גמר יורו הצעירות ומעפילה לאולימפיאדה, שוער שחותם בבאיירן מינכן, עוד אחד שמככב בטוטנהאם, ואיזה אוסקר אחד שמשגע את אירופה.
הגברת של השנה. השנה ספורטאית. סימון ביילס. אני אגיד לכם את האמת, לא תמיד אני מצליח להבדיל בין התעמלות קרקע, התעמלות מכשירים והתעלמות אמנותית. אבל לא תהיה התעלמות מסימון ביילס. לא בגלל שהיא שברה את שיא הזכיות באליפות ארה"ב, לא בגלל שהיא המציאה מהלך חדש, אפילו לא בגלל שהיא בחרה להתחרות עם "יוניקורן" של נועה קירל (טוב אולי קצת...) אלא מהסיבה שהיא חזרה לנצח - ולא רק ספורטיבית.
אחרי שעברה התעללות ממאמן, ולאחר ששיתפה את הציבור בהתמודדות הנפשית שלה באולימפיאדה - היא חיזקה כל כך הרבה שפתאום הרגישו שהם לא לבד. סימון ביילס היא ספורטאית השנה כי בתקופה שבה ספורטאים הם פחות אנושיים ויותר מכונות עם חשבון טוויטר ואינסטגרם, נדיר לראות ספורטאית גדולה אמיתית, אישה בגובה 1.45 מ' שמנצחת ניצחון אנושי, אמיתי. ובעידן ה־AI, שבו הספורט הפך דיגיטלי, ממוחשב ומתוכנת, אין תענוג גדול יותר מלראות ניצחון של בן אדם, ניצחון אנושי. ומה זה ספורט אם לא ניצחון הרוח האנושית.
המכוער של השנה. בדרך כלל יש הרבה מועמדים לפרס הזה - הקרב צמוד, אבל השנה ניצחון מוחץ בלי הרבה תחרות לחלאת השנה, לואיס רוביאלס, נשיא התאחדות הכדורגל של ספרד. בטקס הענקת הגביע במונדיאל הנשים הוא נישק את השחקנית ג'ניפר הרמוסו על שפתיה, מול כל העולם. לאחר מכן עוד התבצר בתפקידו עד שהוכרח להתפטר. הכי לא 2023, הכי מגעיל.
