מלחמת ששת הימים: השנאה לצהוב כבר לא משרתת את הפועל תל אביב

סדרת הגמר והתואר הגדול הראשון של מכבי תל אביב מזה שנתיים, הנציחו באופן סימבולי ומדויק את כל מה שטוב וכל מה שרע בכדורסל הישראלי. תוך שישה ימים ושלושה משחקים חזינו במלחמה מקצועית גדולה על המגרש, ובמלחמה אנרכיסטית וביזיונית ביציע, ובעיקר סיימנו עם תחושה חמצמצה שאין לנו את הכבוד והכלים הראויים לנהל ספורט מקצועני.

 שני מאמנים ישראלים מצוינים הדריכו גדודים של זרים מקושטים בתומך לחימה ישראלי או שניים, וזה עוד בקבוצות עם הסגלים הישראלים הטובים ביותר. פערי תקציב עצומים הכריעו בסופו של דבר את התוצאה, אבל רק ברגע האחרון ורק על ארבע נקודות הפרש. הפערים האלה נגזרים בחלקם מעיוות שנוצר לפני יותר מ-50 שנה, בדיוק מאז האליפות האחרונה של הפועל, בימי האופוריה הישראלית מהניצחון במלחמת ששת הימים המקורית. הפערים צומצמו, אבל הם עדיין שם. ואנחנו נמשיך לשחק ב"נדמה לי", לחלק צלחות ולירות קונפטי, עד שנבין שחייבים לעשות שינוי אמיתי וכואב בסדר העדיפויות.

חשיבותה של ביתיות

אחד המרכיבים החשובים בספורט קבוצתי מקצועני, שמסתיים בפלייאוף מבוסס סדרות, הוא יתרון הביתיות. אתה משחק עונה ארוכה ומפרכת, ולמיקום שלך יש רק משמעות אחת: אתה תשחק נגד קבוצות ממיקום נמוך יותר לאורך הפלייאוף, ויהיה לך עליהן יתרון של משחק בית אחד יותר. הסדרה תתחיל אצלך בבית, ובמקרה של שוויון, גם המשחק המכריע יתקיים אצלך בבית.

בימי הפיינל פור המופרך לא היתה לזה כמעט משמעות, כי אחרי סדרות רבע הגמר נשארו רק שני מפגשים בודדים במגרש ש"אמור להיות" ניטרלי. ברוך שפטרנו. אבל נדמה לי שהפועל תל אביב פספסה את האליפות המיוחלת בשלב הליגה הרגילה, כי לא הפנימה את חשיבותה של הביתיות.

למרות שהתחילה את העונה באופן פנטסטי, והתמקמה במקום הראשון, היא לא השכילה לשמור עליו, ואת הביתיות היא שמטה לא בדרבי האחרון בסיום העונה הרגילה, אלא  בהרצליה, בבית נגד חולון ובהפסדים לירושלים . במיוחד נגד מכונת תארים כמו מכבי תל אביב, לביתיות היתה משמעות אדירה בסדרה. תתארו לכם שמשחק מספר 3 משוחק בדרייב אין. אחרי מה שראינו במשחק 2, קשה להאמין שהתוצאה של הסדרה היתה זהה.

רוקדים עם כוכבים

וכדי לנצח את מכבי תל אביב במשחק אליפות מכריע ביד אליהו, הפועל חייבת להיות מדהימה. והיא חייבת לשחק מדהים לפחות 30 דקות. אבל היא היתה מדהימה רק בשתי דקות הפתיחה בהן רצה 7:0, ובחמש דקות ברבע הרביעי בהן רצה 17:0 ואפילו חזרה להוביל, מעט מדי ומאוחר מדי. וביניהן, וקצת אחריהן, היו מעל שלושים דקות של כתישה מכבית, שניצחה בהן ב-30 הפרש.

בדקות אלה התברברה הפועל בבינוניות מסורבלת, הפליאה בטעויות מנטאליות ומקצועיות, איבדה כדורים, פספסה ריבאונדים בהגנה, החטיאה זריקות קלות מהשדה ומהקו וחטפה גגות למכביר. היא היתה תלויה לחלוטין בבראון שלה, שאכן הופיע סוף סוף לסדרה ונתן פייט לבראון המארח. אבל היא לא ייצרה הרבה יותר מסך יכולת השחקנים, כפי שקרה במשחק 2, והרוב היה יכולת אישית של הכוכבים, שרובם הבליחו לרגע. אחד קבוע, השאר בממטרים פזורים. ונגד צמד הזרים המוכשר והיציב של מכבי שניפק 44 נקודות, 15 אסיסטים, 8 ריבאונדים, עם רק 3 איבודים, זה פשוט לא מספיק.

שני שחקנים שעולים יותר מכל הרוסטר של הפועל ורקדו על המגרש ניצחו אותו, ובסופו של יום הנוסחה של מכבי עבדה וניצחה. היו ניסיונות מעניינים להפתיע מצידו של דני פרנקו כמו שילובה של הידית של אדם אריאל בחצי הראשון, אבל קשה לקלוע אם לא שיחקת כל העונה. הפועל הגיעה ל-90 נקודות בחוץ ובכל זאת הפסידה, וזה קרה בהגנה ובחוסר האגרסיביות, האלמנטים שהכריעו את כל המשחקים בסדרה הזו. אהה כן, והיא לא קיבלה מספיק אונוואקו.  

צ'יף צ'יף מעל הרציף

כשהפועל תל אביב שחררה בנובמבר את כריס הורטון המשובח, שהתאים לה כמו כפפה אדומה, והחתימה במקומו של הצ'יף אונוואקו, זו היתה חתיכת הצהרה. היא פצעה את המרקם והחיבור המצוינים שנבנו בה בפתיחת העונה, ושינוי כזה מייצר מחויבות עמוקה לגבי אירופה והליגה המקומית. זה לא בוצע כדי ללכת הכי רחוק שאפשר, אלא רק כדי ללכת עד הסוף. עד התואר. ועכשיו אפשר לומר שההחלפה הזו נכשלה. היא נכשלה לא רק במבחן התוצאה, אלא כי הפועל תל אביב לא השכילה לשלב את אונוואקו באותה עוצמה עליה התחייבה והצהירה כשהחתימה אותו.

בהפועל לא הצליחו לייצר את הצ'יף שהיה כל כך דומיננטי בליגה בעונה שעברה בהרצליה. גם בהרצליה היו הרבה אגו וכוכבים, ובמכבי של העונה שעברה לא היו שחקני פנים פחות טובים מאשר הנוכחיים. אבל משהו בתהליך ההטמעה היה שונה הפעם, ואונוואקו לא הצליח להפוך לאטלס שסוחב על כתפיו את הכדור האדום. מן הסתם חלק מהאחריות היה עליו. הוא היה מתוסכל, הראה את זה למאמן ולחברים כל העונה, ואמש הדגיש את זה עם מרפק לסורקין ברגע קריטי שגרר עבירה רביעית ובלתי ספורטיבית.

במשחק המכריע הוא זרק רק 4 פעמים לסל. ביג צ'יף נו ביף. והוא עדיין נלחם כממותה פצועה מתחת לסלים, ואיפשר במו כתפיו הרחבות את הריצה האחרונה של הפועל, עד הפאול החמישי. אבל זה שחקן שחייבים להפוך אותו לציר המרכזי, והפועל הגיעה קרוב, אבל היתה רחוקה.  

הנס של עודד

המסע של מכבי תל אביב העונה עובר דרך העיניים המבריקות של עודד קטש בסיום המשחק. משחקן שפרש מוקדם מדי בגלל פציעה ותמיד מדמיין איך זה לעשות קרוס אובר ולקלוע ליי אפ, הוא עבר אל מאחורי הקווים כדי להיות הכי קרוב לחלומות שפספס, והתמקד בקרוס אובר של בולדווין והשלשות של בראון. וגם כשלא היה האופציה הראשונה של המאמן במכבי, ועדיין שמע זמזומים ורחשים, העונה התפתחה והתקדמה כמו בחלום.

מדשדוש בכדורסל משעמם וחלש ועד נגיעה בפיינל אירופי ואליפות. זה היה עלול להיות כישלון מוחץ לו היה מפסיד במשחק הזה, אחרי שכבר הוביל כבר 15. אבל הוא עשה את החילופים הנכונים, והשאיר מספיק כוח לקבוצה שלו. ועכשיו מעמדו חזק ויציב, ותהיה לו המשכיות מצוינת ועמדת פתיחה מעולה לקראת העונה הבאה. בזכות ולא בחסד, במומנטום ולא בבניה מחדש. כפי שכבר נכתב כאן, מכבי כבר עמוק בשלב קדם העונה הבאה, ועם קצת שיפוץ היא תהיה קבוצה מפחידה ומאיימת, גם על היורוליג. 

כדורסל נהדר, ומסביבו זוהמה 

התמונה המרגשת והראויה שניקח מהסדרה היתה הנפת הגביע בידיו של רגב פנאן, ואז הנפת הרגב פנאן עצמו ונשיאתו באוויר על ידי כל השחקנים של מכבי. פנאן זכה בכך גם על שהביא את הסגול הצהוב לכושר גופני עילאי וללא פציעות למשחקי ההכרעה, אבל מעבר לזה, השחקנים ידעו שהוא הגיבור שלהם, שספג את האש והזוהמה והלכלוך של האוהדים האדומים. זה הסיפור כולו בתמונה אחת.

בשתי הקבוצות האלה אין מישהו רע לשנוא, וזה במובן הטוב של המילה. הקבוצות עצמן, המאמנים והשחקנים, כבר עברו את שלב השנאה. יש ביניהן כבוד הדדי והערכה, חלקם חברים. רק שההנהלות והאוהדים לא עודכנו בעניין. ההנהלות עסוקות הרבה יותר מדי בשטויות ובמשחקי כבוד והקנטה במקום בכדורסל. ולהפועל זה הפריע יותר, והשנאה לצהוב כבר לא משרתת את המועדון.

צריך להחליף תקליט, או דיסקט, או מערכת הפעלה. ההנהלות חייבות להיפגש ולצאת בקריאה משותפת להורדת הלהבות ושינוי היחסים. כי אם לא, זה ייגמר ברדיוס, או ביציעים חד גוניים, או ביציעים ריקים. או שזה ייגמר בדם, ובמשהו איום לכדורסל.

והאוהדים, אם אפשר לקרוא כך לחוליגנים בשני הצדדים, אותם צריך להרחיק. המצלמה צילמה והזהות ידועה. כל מי שנתפס עם אבוקה מורחק לשנה מהמגרשים, בפעם השניה לצמיתות. הטיפש שנתן מכה בראש לאונוואקו בעליה למגרש צריך להישפט על תקיפה ולחטוף עונש מרתיע והצהרתי. זה הזכיר לי את סופו בהדר יוסף קופץ מעל הגדר. כאן זה נגמר ביריקה מכוערת, אבל כמו שאז הייתי עם סופו, אני מבין גם את הצ'יף.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

תת תרבות וחוליגנים מכתיבים את התקדמות הספורט. בזה חייב שר הספורט לעסוק, ולא בהגדלת מספר הזרים. ולכן אם לא תצא ענישה חריפה ואישית על האוהדים הפורעים, אין טעם בכלל לחדש את הליגה כאן. שתהיה פגרה טובה, והלוואי שנחזור טובים יותר ותרבותיים יותר. אשרי המאמין.