זה היה בפסק הזמן הראשון של הגמר האולימפי המפורסם ביותר בכדורסל דווקא: נבחרת החלומות האמריקנית פתחה יתרון על נבחרת קרואטית טובה, וטוני קוקוץ' ראה התנהגות פסיכוטית. לימים סיפר שדרזן פטרוביץ' צרח על הקבוצה "אנחנו לא מפסידים את המשחק הזה", ופשוט סירב לקבל את העובדה שמדובר בתחרות בין מטוס קל ל .F-15
כשלושה עשורים אחר כך, בענף אחר, הפך לוקה מודריץ' לבן דמותו של פטרוביץ', וכנראה ירש את תואר הספורטאי האייקוני של מולדותו בדורו. אבל אם פטרוביץ' חי את הספורט ודימה זאת למלחמה - מודריץ' עבר את המלחמה בדרך הכואבת ביותר.
כילד, הוא נישק את גופת סבו לפני שנקבר, לאחר שהאחרון נורה למוות על ידי יחידות סרביות. נאמנותו היתה צרובה בבשרו. במונדיאל ההרואי של 2018 הוא נלחם כשהוא בכלל בסכנת מאסר בארצו, בגלל עדות שקר במשפט שנסב על שחיתות בכדורגל. גם עניינים כאלו הוא שם בצד כשה שופט שורק והוא בחולצת הנבחרת.
וכך, בתוך הלהג הלאומי שאנחנו שומעים מכל פינה בזמן טורנירים בינלאומיים או סתם בתוכניות האירוח, מודריץ' היה האחד שנתן לנאמנות הזו כיסוי.
חמישה ניצחונות מעמדת פיגור בנוקאאוט במונדיאל, גם אם לרוב בפנדלים, קיבעו את שמה של קרואטיה ככוח בלתי שביר. בין קורבנותיה בטורנירים האחרונים היו ארגנטינה, ספרד, אנגליה וברזיל. שני חצאי הגמר שהשיג מודריץ' הם יותר ממה שהשיגו ספרד, איטליה או אנגליה בדור שבו שיחק.
מודריץ' הוא התשובה לשאלות: האם יש מקום ללאומיות בכדורגל? האם אצל כל השחקנים רק הכסף מדבר? האם עניינים של כבוד לאומי וסמל ודגל באמת משחקים תפקיד? האם הוא הטוב ביותר שראינו בכדורגל הנבחרות בדור האחרון? כל אחד רשאי לגבש דעה משלו. לטעמי, מודריץ' הוא יותר מכך. הוא הפנים של כדורגל הנבחרות. הוא ההמחשה שיש לו מקום כל כך חשוב במרקם המשחק.
