אליניב ברדה חייב להפנים: הפועל באר שבע לא קבוצה מקופחת

הטוב – גיא בדש וזיו אריה

עונת החזרה של הפועל ירושלים לליגת העל אחרי שני עשורים הייתה קשוחה ומאתגרת. הירושלמים לא הגיעו מוכנים לליגת העל, לא הבקיעו בחמשת משחקיהם הראשונים, לא ניצחו עד ה-30 לאוקטובר, עשו טעויות ברכש ובבחירת השחקנים, אבל בסופו של דבר נשארו בליגה והעונה הסתיימה עם תחושה טובה של עמידה במטרה.

הירושלמים התגאו לאורך כל העונה שהם נאמנים לדרך ולראיה, גם אחרי פיאסקו הזרים בדרבי, ההפסדים והראיונות המיוחדים של זיו אריה, הם נשארו נאמנים לו, כי הם הבינו שהוא מאמן כדורגל מצוין ושהשחקנים הולכים איתו ובמידה והמסקנות יוסקו והטעויות לא יחזרו על עצמן, הקבוצה תעשה קפיצת מדרגה ותימנע ממאבקי הישרדות דרמטיים.

ואכן, הירושלמים הסיקו את המסקנות. הם שמרו על שני זרים חשובים בחוליה האחורית, יאו ובאצ'ו. קיבלו החלטה לפתוח את אופציית השאלת השחקנים גם בזרים - וויליאם טוגוי מחוף השנהב, שהגיע בהשאלה ממכלן, וג'ורדן בוטאקה הקונגולזי שהגיע בהשאלה מגנט, יחד עם נדב נידם שהגיע כמושאל ממכבי ת"א, פגעו בול בפעם השלישית עם זר מהנוער, (אחרי אגאדה ואדליי) דון סדריק, והעמיקו את הסגל עם שחקנים כמו תומר אלטמן ועמית גלזר.

ואכן, הקבוצה נראית טוב במחזורי הפתיחה. מאוזנת, יציבה הגנתית, לא תלויה בשחקן בודד (הקפטן גוני נאור לא שיחק וזה לא השפיע) ובעיקר מאומנת. ושהקבוצה יציבה, אנחנו מקבלים רגעים קסומים מהשחקנים המוכשרים שלה ואחד כזה הוא גיא בדש. בדש הוא לייט בלומר קלאסי, שדשדש להנאתו בליגה הלאומית וגם כשהפועל ת"א זיהתה את הפוטנציאל הוא לא באמת לקח את ההזדמנות, אבל בגיל 28 הוא מגיע לפרקו.

בעונה שעברה הוא הראה ניצוצות ומספרים יפים (שלושה שערים ושבעה בישולים), אבל לא הצליח לייצר יציבות, אבל אחרי ההופעה אתמול, נראה שזה הולך למקום הרבה יותר גבוה. השער השני שלו היה מאסטר פיס של אחד על אחד עם סיום אדיר ברגל הלא דומיננטית. שוב אנחנו רואים, שגם במקרה של אריה וגם במקרה של בדש, שניהול טוב, שקט תעשייתי וסבלנות מוכיחים את עצמם.

הרע – הפועל באר-שבע

בנובמבר 2012, כשאריק בנאדו מונה למאמן מכבי חיפה במקום ראובן עטר, הצטרפתי אליו כעוזר מאמן. הקבוצה הייתה מתחת לקו האדום ויצאה לרצף נהדר שהסתיים במקום השני. גם העונה שלאחר מכן נפתחה נפלא עם מסע אירופי מוצלח ועלייה לשלב הבתים בליגה האירופית. ואז, אחרי ניצחון על קריית שמונה של ברק בכר במחזור הפתיחה, יצאנו לאשדוד (3 ימים אחרי ההעפלה לשלב הבתים) והפסדנו 3:2.

המשחק הבא היה בקריית אליעזר מול מכבי ת"א של פאולו סוזה, והוא הסתיים במפח נפש גדול ותבוסה של 3:0. משם התקשינו לשנות את המומנטום ולא הצלחנו לשחזר את ההצלחה של העונה הקודמת.

משהו בסיפור של ב"ש וברדה מזכיר לי את מה שקרה לבנאדו (ולי) בחיפה. לא בכדי אומרים שמבחן העונה השנייה הוא הכי משמעותי למאמן. פה נמדדת היכולת שלך לבנות קבוצה, להכין אותה, להתמודד עם משברים שקרו אצלך (ולא להיבנות ממשבר אמון שנוצר אצל המאמן הקודם), להבין שמה שעבד כל כך טוב בעונה אחת, לאו דווקא יעבוד עכשיו וחייבים לפתוח את הראש ולייצר כל הזמן פתרונות חדשים שמותאמים לסגל החדש ולמצב הקבוצה.

נכון לעכשיו, נראה שברדה מאוד מתקשה עם זה. הוא מאשים את השופטים (למרות שהוא מסכים שההחלטות שלהם לגבי האדומים היו נכונות), את שידורי הטלוויזיה והעדר ההילוכים החוזרים ומנסה לקחת את הראיונות למקומות של קיפוח וחוסר כבוד למועדון ולא לכדורגל. ב"ש של ברדה מקבלת בכל המסגרות כרטיס אדום כל שלושה משחקים ופעמים רבות היא יוצאת מהמשחק בגלל פעולות עצבניות של שחקניה ואלו הפעולות שפוגעות בב"ש יותר מכל, ממש לא השופטים או זכייני השידור.

ב"ש הפכה בצדק לאחת משלוש הקבוצות הגדולות בכדורגל הישראלי כשהיא משאירה הרחק מאחור את בית"ר ירושלים והפועל ת"א. היא עשתה את זה מקצועית על המגרש, אבל גם בזכות האווירה הנהדרת באצטדיון טרנר.

ברדה צריך לחשוב מה לא עובד, למה השחקנים שלו מאבדים שליטה ומשאירים שוב ושוב את הקבוצה בחיסרון מספרי, לעשות את השינויים הטקטייםמקצועיים ומשם להחזיר את השמחה לטרנר. הקבוצה שלו כבר הרבה זמן לא במקום של הקבוצה המקופחת ואם היא לא תבין את זה בהקדם, גם המקום השלישי יברח לה. 

התקווה – ליאל עבדה

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

חודש לפני שהוא חוגג יום הולדת 21, ליאל עבדה כבש עוד פסגה כשכבש צמד באחד הדרבים החמים בעולם. בשקט בשקט, כיאה לאופיו, עבדה ממשיך להתקדם ופתח נפלא את העונה עם שישה שערים בשישה משחקים. היריבה הבאה – ריאל מדריד בליגת האלופות, קבוצה שכבר הכירה מקרוב תוצר מוצלח של מכבי פ"ת. אנצ'לוטי, שים לב לילד.