אליפות אירופה האחרונה בג'ודו, שננעלה בסופיה בסוף אפריל, היתה המוצלחת ביותר בהיסטוריית המשלחת הישראלית, בכיכובה של נבחרת הנשים. ארבע מדליות, אחת מזהב, היו היבול המרשים, והמפתיעה ביותר היתה גילי שריר עם הארד במשקל עד 63 ק"ג.
בגיל 22 הג'ודוקא ממושב מזור, שבימים אלו נמצאת במחנה אימונים עם הנבחרת במונגוליה, לקראת פתיחת הגרנד סלאם בסוף החודש, סוגרת 18 שנה על מזרן הג'ודו. בעוד אחותה התאומה בחרה בחוג התעמלות, אחד משני החוגים היחידים במושב, גילי הלכה בעקבות אחיה הגדול לג'ודו, בעיקר בשביל הכיף, אבל מהר מאוד מצאה שם את מקומה. בזמן שרוב חבריה פרשו, היא התמידה, צברה ביטחון וחלמה להגיע רחוק. "ממש אהבתי את הספורט הזה", העידה שריר בראיון מיוחד ל"ישראל היום", "אהבתי את הפיזיות וגם לנצח - אז נשארתי".
ההתקדמות היתה מהירה. היא הצטרפה לנבחרת האזורית והעבירה את אימוניה למודיעין, בתיכון כבר היתה חלק מנבחרת ישראל, ועוד לפני שהתגייסה עברה למכון וינגייט, שבו התגוררה והתאמנה עם הטובות ביותר בארץ. את טבילת האש שלה בתחרויות בוגרים עשתה באליפות אירופה בת"א לפני ארבע שנים. היא סיימה במקום השביעי, אבל היתה מרוצה: "זאת הפעם הראשונה שהצלחתי להביא את עצמי לידי ביטוי".
"לא חשבתי על פרישה"
קפיצת המדרגה הגיעה באותה שנה. עוד לפני בואה של הקורונה לעולם, יצאה שריר לגרנד פרי סין וחזרה עם פודיום ראשון. הזכייה במדליית הארד שכנעה את מאמן נבחרת הנשים שני הרשקו להריץ אותה לאולימפיאדה בטוקיו, ושם, בקיץ 2021, היה לה חלק משמעותי מאוד בזכיית הנבחרת בתחרות הקבוצתית במדליית ארד.
שריר נכנסה למעשה לנעליים הגדולות של מדליסטית הארד מריו 2016 ירדן ג'רבי, שבדיוק פרשה, אחרי ששלטה במשקל עד 63 ק"ג. "היה צריך מישהי שתמלא את החלל הגדול שירדן השאירה", מסבירה שריר, "זה משקל שיש עליו תחרות גדולה, שאליה לא נכנסתי מייד. הייתי עוד צעירה יחסית ועשיתי את הדרך מהקדטיות לבוגרות. היה לי קרב צמוד עם ענבל שמש".
את מאמינה שתצליחי למלא את הנעליים של ג'רבי?
"אני לא אוהבת את ההשוואות האלה. יש לי הרבה מטרות לסמן בדרך לפני שאגיד שאני ברמה שלה, אבל זאת
בהחלט השאיפה".
הפתעת את עצמך באליפות אירופה האחרונה?
"נכון, הרבה שנים לא הגעתי למאני־טיים, עם יותר מדי פעמים במקום החמישי, ובמהלך ארבע השנים האחרונות כמעט יצאה לי הנשמה, אבל צריך לראות את העבודה מאחורי הקלעים. נשים בצד את המדליה הקבוצתית מטוקיו, ועדיין נראה שניצחתי יריבות גדולות ממני ומדליסטיות אולימפיות. לכן המדליה בסופיה לא הפתיעה אותי".
היו פעמים שהיית קרובה להרים ידיים?
"נכון שזו היתה תקופה מאוד קשה של כמעט אחרי כמעט, וגם הגיעה פציעה קשה בברך, אבל בדיוק דחו את האולימפיאדה ויכולתי לעשות ניתוח ולהשתקם, כך שלא חשבתי על פרישה. עדיין הייתי צריכה למצוא בכל פעם דרך כדי לדחוף את עצמי. בסופיה עשיתי זאת ביום של התחרות, שמסמל את התהליך שעברתי. זה היה יום לא קל, הייתי במלחמה עם עצמי וקשה להסביר מה עבר לי בראש, אבל מתוך התהום מצאתי את הדרך החוצה".
ספרי על הקשר שלך עם שני הרשקו.
"הקשר בינינו מאוד מיוחד, למרות שלקח לנו זמן לבנות אמון הדדי. עכשיו אנחנו במקום טוב ואני סומכת עליו. כדי שהדרך תהיה חלקה, אני יודעת שעלי לשתף איתו כמה שיותר פעולה. שני יודע מה הוא עושה, וכשאני מיישמת את ההוראות, הדברים הטובים קורים".
וראינו את זה גם בהצלחת הנבחרת.
"אין נבחרת כזאת בעולם. שני עבד כל כך קשה למצוא את המודל הקבוצתי בתוך ספורט אישי. הוא כל הזמן חוזר ואומר שהכוח שלנו זה בנבחרת וראו את זה גם בריו 2016, שם התחרו ארבע נשים ויצאנו עם מדליה אחת. אנחנו מרימות אחת את השנייה ועושות את כל האימונים ביחד - קרבות, משקולות, ריצות - וזה מצליח".
מהן המטרות שלך להמשך?
"הקרובה היא אליפות העולם באוקטובר והרחוקה זו האולימפיאדה בפריז ב־2024, אבל בדרך יש עוד הרבה יעדים לכבוש: בשנה הבאה אני מקווה למדליה בצבע אחר באליפות אירופה, וגם אין לי עדיין מדליה באליפות העולם או בגרנד סלאם או במאסטרס, שיגיע השנה לירושלים".
בפריז 2024 יהיה קשה בטירוף, זו אחת המדינות החזקות בענף.
"גם אנחנו נגיע כנבחרת חזקה. המשחקים בטוקיו היו רק טעימה מבחינתי, ואני רוצה שהמדליה האולימפית הבאה תהיה שלי נטו".
חוץ מג'ודו, יש לך זמן לדברים אחרים?
"התחלתי עכשיו ללמוד, ויש לי גם חיים אישיים שצריך לבנות אותם סביב הקריירה, באורח חיים מאוד אינטנסיבי ומפרך, אבל אני אוהבת את זה. אני צריכה לדעת שאני מגשימה את עצמי ומשפרת את עצמי כדי להיות הכי טובה במשהו. נבנית פה מסורת, ואנחנו נראה את הפירות בעוד כמה שנים, למרות שאנחנו כבר מעצמת ג'ודו".
מה את מאחלת לעצמך?
"להמשיך להשתכלל בכל דבר שאני עושה. אני חייבת להגיד תודה למשפחה שלי, שיודעת הכי טוב מה עברתי וכמה קשה זה היה, ותודה גם למאמן האישי שלי אייל בכר ולצוות האימון בראשות שני הרשקו".
