הקלעית יוליה צ'רנוי הפכה ביום חמישי, לספורטאית הישראלית הראשונה, שתופסת מקום במשחקים הפראלימפים בפריז בעוד יותר משנתיים לאחר שזכתה במדליית הזהב בגביע העולם בצרפת בתחרות ברובה אוויר למרחק 10 מטר בשכיבה.
צ'רנוי שנולדה בקזחסטן ועלתה לארץ בגיל 18 ללא משפחתה מבלרוס (דרך תוכנית מצטיינים), נולדה עם שיתוק מוחין קל, כשהיא מוגבלת בהליכה, ונעזרת במקל הליכה, כאשר רק בגיל 30 החלה לעסוק בפרא-טריאתלון, ובשנת 2012 זכתה באליפות אירופה.
היא אומצה על ידי בית הלוחם תל-אביב, כאשר החלה להתאמן בענף החתירה, בסירה זוגית עם הפרטנר ראובן מגנאג’י – נכה צה”ל, חבר בית הלוחם גם הוא. השניים השתתפו במשחקים הפראלימפיים בריו 2016, וקטפו את המקום התשיעי.
לאחר המשחקים בטוקיו, מסיבות אישיות ומקצועיות החליטה לא להמשיך ולעסוק בענף ימי, וביקשה להתמקצע בענף הקליעה, מה שהוביל אותה בסופו של דבר לטוקיו בשנה שעברה ועכשיו, בפעם השלישית למשחקים.
"פעם שמינית שאני בצרפת ומעולם לא הייתי בפריז ועכשיו סוף סוף אגיע לשם", צחקה צ'רנוי בראיון מיוחד ל"ישראל היום", לאחר שהבטיחה את מקומה במשחקים הפראלימפיים. "זה מעבר למדהים, זה תחושה מדהימה – אפילו אלוהית להגיע למשחקים".
רק התחיל הקמפיין ואת יכולה להיות עכשיו בראש שקט שנתיים עד המשחקים
"מה זה ראש שקט? אין פה ראש שקט. ממשיכים לעבוד קשה. זה לא שלקחתי כרטיס ואני באה לנוח. המטרה היא לא רק לקחת כרטיס, פעם שעברה החזקתי רובה רק ב-2017 ושנתיים מאוחר יותר כבר השגתי כרטיס".
אז זה אומר שאת יכולה לכוון גבוה
"תמיד זו המטרה, להגיע לגמר אחרי שעשיתי את הכי טוב שלך ושם כבר הכל פתוח. גם עכשיו היתה תחרות מאתגרת, אולי אחד התחרויות הכי קשות שהיו לי בחיים. התרגשתי ברמות מטורפות ובסוף לקחתי את זה למקום שעוזר לי".
"במוקדמות זה לראות 60 כדור ב-50 דקות. זה המון זמן, וההתרגשות לרגע לא עזבה אותי. היה לי דופק מטורף, אולי דופק 190 ואין מה לעשות עם זה, זה כמו שמזנקים למים וההתרגשות יורדת, פה ההתרגשות לא הולכת לשום מקום, נשארת לאורך כל הדרך. צריך לדעת לקחת את ההתרגשות ולהתחבר אליה, ולנצל את זה לטובתך".
"זה גם מיוחד שמדובר בתחרות מעורבת לגברים ונשים, אין כמעט דבר כזה וגם תחרות עם הכי הרבה משתתפים, עם 57 מתחרים בקטגוריה שלי. אין עוד ענף פראלימפי עם כל כך הרבה משתתפים, ככה יהיה גם באולימפיאדה".
זאת תהיה הפעם השלישית שלך במשחקים, איזה לקחים את מפיקה?
"אני מגיעה עם חבילה למשחקים. חתירה שעשיתי אני לא לוקחת את זה כניסיון, כי אין שום קשר מה שעושה היום, לא בקטע פיזי או מנטאלי. למדתי המון בטוקיו, ובעיקר בדרך לשם. היה לי חסר עוד ניסיון תחרותי ושעות עם נשק בידיים".
"יש חוק של 10 אלף שעות – כדי להיות מומחה צריך להשקיע כל כך הרבה שעות – יש תאוריה כזאת, כשצריך לצבור אותם רק עם נשק בידיים, לא על הספא או בחדר כושר".
מה אמר לך המאמן שלך גיא סטריק בסיום?
"כשסיימתי את התחרות, כשיריתי כדור אחרון, לא ידעתי איפה אני. הייתי גמורה מעייפות כשכולם קמו והלכו ואני ממשיכה לשבת, לא קלטתי שזה נגמר ואיזה מקום אני. כשסובבתי את הראש ורואה את גיא רץ וקופץ ואז הבנתי שאני מקום ראשון, כשאמר לי שאני מלכה ואלופה וככה עושים את זה".
מה זה בשבילך ענף הקליעה?
"כשמסתכלים על החיים ביום יום, אין לזה הרבה משמעות, אבל קליעה אתה לא עושה את זה רק בשבילך, כשלקחתי את המקום הראשון ועמדתי על הפודיום התרגשתי מאוד. אני בן אדם עובד ויש לי משפחה, ומצליחה לשלב הכל, ביחד עם הקליעה".
ואכן, צ'רנוי משלבת את הספורט ביחד עם העבודה, כאשר ביום יום חוץ מלהתחרות ולהתאמן, היא גם מנהלת הדרכות וקורסים בחברת החשמל מעל ל-12 שנים. "הם עוזרים לי, כל מקום עבודה אחר היו מפטרים אותי ממזמן", העידה.
"איזה מעסיקה מחזיקה בן אדם שלא נמצא תקופות? הם גם מפרגנים ותומכים, נותנים גיבוי, גם הצוות שלי אנשים מדהימים. זה לא פשוט, אני עכשיו חוזרת מתחרות, גמורה מעיפות וביום ראשון אני כבר חוזרת לעבודה, לא יכולה להמשיך ולנוח".
"מצד שני גם סטריק לא ייתן לי לנוח, כי צריך להמשיך להתאמן, כי יש עוד עונה ארוכה של תחרויות, אבל זה הבחירה שלי, אני לא מתלוננת ולא עוצרת".
"יש לי אישה מדהימה"
ב-15 לדצמבר שנה שעברה, העלתה צ'רנוי פוסט, שבו היא בישרה לעולם על נישואיה לאפרת ורשמה: "אפרת היקרה, אני רוצה להודות לך שהפכת את חיי לשלמים. אני כל כך ברת מזל להיות אשתך, ואני מצפה לחיים המשותפים שלנו".
הפוסט לווה בשתי תמונות, הראשונה מבגדי חתונתם שנעשו בקופנהגן שבדנמרק והשניה - כשהן עונדות את הטבעות, אך ללא הפנים של השתיים, זאת בגלל עבודתה הרגישה של אפרת. "התחתנו רשמית, היא לא בת זוג, לא אישתי", אומרת צ'רנוי על יחסיה עם אפרת. "אני לא יכולה הרבה לספר, רק שהיא אישה מדהימה, אבל התפקיד שלה לא מאפשר לדבר עליה יותר מידי".
אבל היא בטח תומכת בקריירה הספורטיבית שלך
"יש לי אישה מדהימה, תומכת ומפרגנת ונותנת לי גב. היא הגב שלי. כשיש לנו ילד בן 7 שכבר רוצה שאחזור. זה אומר שהוא מתגעגע אלי".
התחלת באמת בחודשים האחרונים להיות פעילה ברשתות החברתיות, איזה תגובות את מקבלת?
"כן פתחתי בשלב מאוד מאוחר פייסבוק ואינסטגרם ועדיין אפילו לא הגעתי לאלף עוקבים, אני עושה מה שאני יכולה, משתפת, כשרוצה לעלות יותר את המודעות לספורט נכים ולקליעה, אבל יש לי הרבה עבודה. אני עדיין לא מבינה מה צריך לעשות כשזה יצליח".
לסיום, אז מה המטרה שלך לחיים?
"כולם אומרים: 'תאמינו בעצמכם, תחלמו בגדול'. אני מאמינה שלא משנה כמה קשה עכשיו, צריך להוריד את הראש למטה ולעבוד קשה, בלי עבודה קשה - שום דבר יצליח. צריך הרבה סבלנות, אני גם מקווה שכמה שיותר ילדים נכים ישקיעו באימוני קליעה, פשוט תשקיעו בילדים הנכים שלכם, אל תשלחו אותם לכדורגל עם ילדים בריאים. תהפכו אותם לאלופים בדרך שלכם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו