הצעת אוצר בעניין שכר המינימום – בדיחה

דרור ומאיה, בתחילת שנות הארבעים לחייהם, גרים באזור המרכז, ומגדלים שלושה ילדים, בני 11, 8 ו-3. לפי מחשבון אומדן רשמי של משרד המשפטים, הביטוח הלאומי והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנבנה על בסיס נתונים וסקר משקי בית מקיף, ההכנסה החודשית המינימלית הנדרשת להם יחד לצורך קיום בכבוד של משק הבית, היא לפחות 14,500 שקלים.

אבל דרור ומאיה, שעובדים שניהם קשה ובמשרות מלאות, רחוקים מלהגיע לסכום המינימלי הזה. מאיה עובדת ברשת בגדים ידועה, דרור עובד כבקר ניטור במפעל ביוטכנולוגי, והם מרוויחים את השכר שחצי מהעובדים השכירים בישראל מרוויחים כמוהו ולמטה ממנו: כ-6,000 שקלים ("השכר החציוני"), כלומר ביחד שניהם משתכרים כ-12,000 שקלים בלבד. לכן רחוקים דרור ומאיה מלקיים בכבוד את משק ביתם; רחוקים מלהצליח לעמוד בזרם התשלומים הבלתי נגמר והמתייקר עבור הדירה, מזון, ביגוד, הגן ובית הספר ועוד ועוד, נמצאים באוברדראפט שהולך ונעשה מבהיל, וייאלצו בקרוב לעבור לדירת שני חדרים קטנים, רחוק יותר ממקומות עבודתם, ולצמצם הוצאות מזון חשובות והוצאות חיוניות לילדים, רק כדי איכשהו לנסות לעמוד בתשלומים.

ל"מזלם" של מאיה ודרור, שניהם עובדים במשרות מלאות ולא חלקיות, בניגוד לשיעור גדול מהעובדים במשק שהדבר אינו נגיש עבורם. ל"מזלם", שניהם מרוויחים מאות שקלים מעל שכר המינימום. ל"מזלם", גם אין במשפחתם בעיה בריאותית או אחרת המחייבת הוצאות מיוחדות וגדולות מעבר לשוטף. העובדה שאנשים כמו דרור ומאיה בקושי שורדים כאן, היא שערורייה. העובדה שמצבם טוב בהרבה מזה של המוני אנשים עובדים אחרים בישראל, היא כבר חרפה.

שליש מהעובדים השכירים בישראל - כמיליון בני אדם - משתכרים שכר מינימום ולא יותר. עבור מי מהם שהצליחו למצוא עבודה במשרה מלאה, מדובר ב-5,300 שקלים לחודש בלבד. עבור אחרים, מדובר בסכום נמוך אפילו יותר. זה סכום שאי אפשר באמת לחיות ממנו. כשמחירי הדיור נוסקים, וכשמחירי המזון, החשמל, הדלק, הוצאות החינוך הנוספות ועוד מאמירים, שכר המינימום הופך למלכודת עוני. במקום קיום בכבוד, הוא מבטיח רק דאגות ללא סוף, וחור הולך וגדל בארנק.

ומה נכון לעכשיו עושה הממשלה? צוחקת עלינו. כן, ההצעה של משרד האוצר, ההסתדרות והמעסיקים – שתעלה את שכר המינימום רק ל- 6,000 שקלים (וגם זה רק לאחר ארבע שנים) היא בדיחה עצובה. הסיפור המייצג של דרור ומאיה מזכיר לנו שכדי לא לבזות ולייאש הורים בישראל שעובדים ככל יכולתם ומגדלים ילדים, את שכר המינימום חייבים להעלות ל-7,280 שקלים לפחות, שהם 40 שקל לשעה. מחר בבוקר. עם פחות מזה פשוט אי אפשר לשרוד.

מינימום 40 זו לא דרישה גבוהה, אלא מינימלית. ולמעשה, אנחנו כבר מתפשרים: כדי להקל על עסקים קטנים ובינוניים, ניתן לקבל הגעה הדרגתית לסכום הזה, במתווה פעימות של שלוש שנים, הגם שמרבית עובדי שכר המינימום מועסקים בכלל על ידי חברות גדולות. אבל כל הצעה להעלאה נמוכה מכך, כפי שמסתובבות בימים אלו גם בתוך מפלגות השמאל-מרכז, צריכה להשתפר דרמטית ומהר. אסור לחבריה ולחברותיה לתת למשרד האוצר להכתיב להם את המדיניות. הם צריכים להוביל אותה, ולא להירתע מההפחדות: האיומים בדבר עלייה באבטלה כתוצאה מעליית שכר המינימום כבר הוכחו בישראל כמופרכים לגמרי.

העלאת שכר המינימום לכזה המאפשר קיום משק בית בכבוד, היא אינטרס של כולנו: של כ-2 מיליון העובדים המשתכרים מתחת ל-40 שקלים לשעה, של מאות אלפי עובדים נוספים ששכרם יושפע לטובה כתוצאה מעלייה כזו של שכר המינימום, ולכן גם של כל מי שנדרש לשירותים ציבוריים של רווחה, חינוך, בריאות, שירותים עירוניים, ולשירותיהם של עובדי רשתות שיווק, הקניונים והמרכולים, המענה הטלפוני לסוגיו, הסיעוד, הניקיון, ועוד.

גורל ההעלאה של שכר המינימום הולך להיקבע בכנסת. עסקת החבילה הגיעה לפתחה של יו"ר ועדת העבודה והרווחה, ח"כ אפרת רייטן. אמנם הכנסת יצאה לפגרה מבלי שהשלימה את תהליך החקיקה של עסקת החבילה (וזה כשלעצמו הישג גדול עבור המחאה הציבורית שביקשה הגדלה משמעותית יותר של שכר המינימום), אבל כשיתחדשו דיוני ועדת העבודה והרווחה, חשוב שח"כ רייטן לא תשכח את דרור ומאיה, ואת המיליונים המחכים כמוהם לבשורה הכלכלית הנכונה מ"ממשלת השינוי".

הכותב הוא מזכ"ל משותף של ארגון "כוח לעובדים" וממייסדי הארגון