לפני 20 שנה, בזמן ארוחה משפחתית שגרתית עם הדודים, הפחמימות ודיבורי הסרק, הצהרתי בפני בני משפחתי: כשאהיה גדולה, אהיה עובדת סוציאלית!
שקט השתרר. אצלנו במשפחה כולם אנשי חינוך או אנשי צבא. רווחה לא באה בחשבון, שהרי תחום זה נתפס כמקצוע שוחק ולא מתגמל. אחד הדודים ההמומים אף זרק לעברי: "ומה יקרה כשתרצי להניע איזה תהליך טיפולי משמעותי, ותגלי שאין תקציב?" כמו ילדה בת 16 ביטלתי את דבריו, צחקתי ונרשמתי למגמת מדעי החברה בתיכון. לא עברו הרבה שנים, ובגיל 23 נרשמתי ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת אריאל - וכל השאר היסטוריה. אותה הערה של הדוד שלי המשיכה לנקר במוחי, ואיכשהו קיוויתי שהשמיים הם הגבול, ולא התקציבים.
20 שנה אחרי: אני עירית. בת 36, נשואה, אמא לחמישה ילדים ועובדת סוציאלית בארגון "אור שלום" למען ילדים ונוער בסיכון. ביום הזה, שבו מציינים את יום העובדות הסוציאליות, אני נזכרת ששאלו אותי לא פעם למה בחרתי דווקא בדרך זו. התשובה האינסטינקטיבית היא כי עבודה סוציאלית היא עיסוק בחיים עצמם - הכאב והתקווה, האובדן והשיקום, הפחדים והריפוי.
ויש לי זכות גדולה עוד יותר גם להיות מעורבת. להניע תהליכים משמעותיים, להדריך משפחות אומנה בטיפול הרגיש בילד, לתמוך באחים הקולטים אל ביתם את הילד שחיפש בית חם. ובעיקר - ללוות ילדים, צעירים, מתבגרים ובוגרים בתוך תהליכי החיים שלהם, כשהם צועדים לראשונה לתוך בית זר, בית משפחת האומנה, שעתיד להפוך לביתם הראשון.
אחרי עשר שנים בארגון "אור שלום", אני גאה לומר שתקציב אינו שיקול בתוכנית הטיפול של הילדים ושל המשפחות באומנה, ושהשמיים גם הם אינם הגבול.
הרגעים הם בלתי נגמרים, בהתרגשות לקראת מפגשים של ילדים עם הוריהם הביולוגיים, בהכנות לבר המצווה, בדילמה את מי להזכיר קודם בנאום - את ההורים שילדו או את ההורים שמגדלים, וכן בזמן הוצאת תעודת הזהות הראשונה בחייהם, שם עולות שאלות של זהות ושייכות. ואני? יש לי הזכות ללוות ולהיות הדמות שמעניקה להם ביטחון.
הרגשות מתערבבים
במשך עשור פגשתי מלאכים בדמות אדם. משפחות מכל גוני החברה, שמבקשות לפתוח את ביתן ואת ליבן למען ילד, לפעמים שניים ולפעמים גם שלושה, שלא שפר עליהם מזלם. להיות עבורם בית.
בתוך העשור הזה הרגשות של הילדים התערבבו עם הרגשות הפרטיים שלי: ילדתי את ילדיי, איבדתי את הוריי, וחוויתי שלל רגשות שגרמו לי להזדהות עם כאב הילדים. חוויתי כאב ותקווה, אובדן ושיקום, פחדים וריפוי. בכל מפגש עם ילד אומנה שמתגעגע לאמא שלו, אני גם מרגישה בתוכי, בנימי נפשי, את הגעגוע לאמי שלי. הכאב המשותף מקרב, אנחנו מדברים, לפעמים גם בוכים יחד בגלל הגעגוע.
העבודה שלי היא לא רק מקור פרנסה, היא רכיב מרכזי בזהות שלי, והיא זו שהופכת אותי לאדם טוב יותר. המפגש האינטימי עם ילדים שזוכים לבית חם, ליציבות, למגע עוטף ומנחם, ממלא אותי. בזכות המפגשים אני הופכת טובה יותר לעצמי, לילדיי, לביתי, ובהכרח גם לעבודתי.
הכותבת היא עובדת סוציאלית בארגון "אור שלום"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו