שרת התרבות לשעבר רגב. "הכריזה על רפורמה והקימה עליה יוצרים" | צילום: גדעון מרקוביץ'

את העלילה של הסרט הזה צריך לשנות

התרבות היא ערוץ השפעה אפקטיבי בעל השלכות ארוכות טווח לביסוס דמות החברה • מכאן החשיבות של הזירה הזו לכל מי שמעוניין לבצע שינויי עומק

בחמישי האחרון שודרה בערוץ 14 כתבת תחקיר של עקיבא ביגמן, תחת הכותרת "ברוני הקולנוע: כיצד הפכה תעשיית הקולנוע בארץ לאנטי־ישראלית?" הנה התקציר: מדי שנה מעניקה ישראל סבסוד באמצעות משרד התרבות, כ־50 מיליון שקלים, לטובת סרטי קולנוע העונים לקריטריון "יצירה ישראלית". עד סוף שנות ה־70 הוכפפה שיטת התמיכה של המדינה ביצירות קולנוע בהתאם לכוחות השוק. בשלב כלשהו נוצרה שיטה חדשה: התמיכה לא תינתן בהתאם לשיקולי רייטינג או אהדת הציבור, אלא בהתאם לקריטריונים של "איכות".

מי קובע איכות? לפי השיטה הסוציאליסטית, לא הלקוח. מי שאחראי על חלוקת הכסף לטובת היוצרים הן קרנות שראשיהן (אם תרצו, אליטה) קובעים מי לחסד ומי לשבט. התוצאה: מרבית הסרטים שזכו לתמיכת הקרנות נושאים אופי אנטי־לאומי, וחותרים תחת דמותה של ישראל כמדינת העם היהודי. הם לא מתכתבים עם חיים ושושנה מראש פינה, אלא מחניפים לכוכבים הוליוודיים בעלי אג'נדה פרוגרסיבית, או למדינות אנטישמיות, על הפרסים והיוקרה שהם מעניקים. מי שהוביל את הקו הזה במשך כ־20 שנה היה מנהל קרן הקולנוע הישראלית, כתריאל שחורי, שתחת ניצוחו עלו כפורחות יצירות קולנועיות רעילות ומרעילות. כך, למשל, לפי עדותה של עירית לינור, שבזמנו שימשה לקטורית, צידד כתריאל בהענקת תמיכה לסרט המגלה הבנה למניעיהם של שאהידים ("גן עדן עכשיו").

כל זה השתנה, לפחות חלקית, ב־2015, כאשר מירי רגב מונתה לתפקיד שרת התרבות. רגב הכריזה על רפורמה בענף, והקימה עליה את היוצרים מהתעשייה. לרבים זכורה הסצנה שבה השרה הרעימה בקולה נגד קהל האמנים שניסו לשסע את דבריה. כן, אלו המדברים גבוהה־גבוהה על "דמוקרטיה" ו"חופש ביטוי" נצפו מגיבים בקול אחד, אחיד, אלים ומחרים. בניגוד לרגב, הוצגה הסצנה שבה נראה שר התרבות הנוכחי, חילי טרופר, מרגיע בקולו ורומז לקודמתו: "אני מבקש לומר לכם: תודה. פחות צעקות, פחות שנאה. היה לנו מספיק מזה בשנים האחרונות". טרופר זכה לתשואות היוצרים, שמנה וסלתה, שמאז ומעולם העבירו מסר בנוסח: תתייפייף או תתחפף.

לצד התחקיר המצוין, חשוב להדהד כמה תובנות לטובת מעצבי מדיניות מהמחנה הציוני. ראשית, יש להבין: תחום התרבות הוא ערוץ השפעה אפקטיבי בעל השלכות ארוכות טווח לביסוס דמותה של החברה. לעיתים סרטים ומחזות פועלים כחוויה מטלטלת, ומשמשים קפסולות עוצמתיות של ערכים, שבתורם מעצבים עמדות חברתיות, כלומר - מעצבים את דעת הקהל. שנית, חשוב לרענן: למען מי המדיניות - לא למען הפיקציה המתקראת "ישראל השנייה" הנאבקת ב"ישראל הראשונה", אלא זהו מאבק של ישראל היהודית־דמוקרטית נגד ישראל האנטי־דמוקרטית, המבקשת לקדם את חזון מדינת כל אזרחיה.

לבסוף, חשוב לזכור: כל ה"יבול" המרעיל הלז עלה כפורח במשך כמעט יובל שנים, מאז 1977, כלומר - תחת ממשלות הימין. זהו כישלון חמור, שאולי מובנה בפסיכולוגיה של הציבור הישראלי השמרני.
מכאן הלקח: חילופי שלטון אינם ערובה לשינוי. רק מהלך מנהיגותי, קרי - פוליטיקאים נועזים המסמנים יעדי עומק לכיבוש, ובעיקר אוזרים אומץ נגד מוקדי כוח עוצמתיים - יניע שינויים מבניים.

כאן עולה עובדה מעניינת: מי שהניעה מהלך כזה היא שרת התרבות רגב (יחד עם זיו מאור, אייל בורס ועמית הלוי). כן, רגב, שתויגה כהמונית וצווחנית, שזכתה לדמות נלעגת ב"ארץ נהדרת", תירשם בדברי הימים כמי שהפגינה אומץ לב ציבורי. והשאלה הנשאלת היא: היכן היו קודמיה בתפקיד? ובכן, היו שרי תרבות מהימין, חלקם בעלי הופעה מרשימה, מעודנים, הנושאים בצקלונם הון תרבותי המתכתב יפה עם הברנז'ה (למשל, לימור לבנת). אבל הם לא אזרו אומץ, העדיפו שקט תעשייתי עם האליטה העוצמתית (אוהו, כמה עוצמתית!), כלומר - הפקירו את הזירה, ובכך בגדו בייעודם. יש חשש שהשר הנוכחי הולך בכיוון הזה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו